קצת כמו נתניהו בעיני חלקים גדולים בעם, גם האקדמיה הישראלית לקולנוע נמצאת בחיינו שלושה עשורים, וגם אותה אי-אפשר להזיז: יוצרים, מבקרים ושוחרי קולנוע ישראלי צועקים כבר שנים שחייבים לסיים עם הפארסה הזו, שאי-אפשר לשדר כל שנה את טקס פרסי אופיר (השנה בשידור מיוחד של "ערב טוב עם גיא פינס" בקשת 12, בשני הבא) כשרוב מוחלט של הסרטים טרם יצא לאקרנים.
שישה סרטים מועמדים השנה לפרס הראשי, ואף לא אחד מהם יצא לקולנוע. ראשון, "קרוב אליי" של תום נשר, ייצא בקול גדול בסופ"ש הבא, והוא המוביל במספר המועמדויות. עוד חמישה סרטים בדרך - "כביש הסרגל", "בנות כמונו", "חלב", "חליסה" ו"עיד" – ומועד הפצתם לא נודע. כולם מצוינים (כך לפחות דווח בפסטיבלים שבהם כיכבו). זו גם שנה היסטורית: חמישה סרטים של במאיות וסרט אחד של במאי בדואי (בטח קראתם את זה בהודעות לעיתונות). להראות את הסרטים? חכו-חכו.
זה חבל, וזה בעיקר מעיד על זלזול של התעשייה בצופים. האקדמיה בארץ מתנהלת בשליטה מוחצת של המפיקים שרואים בה פלטפורמה לפרסום סמלי של הסרטים בהמשך, ולא - כמו האוסקר וכמעט כל פרס לאומי בעולם - כמקום שבו אהבת הקולנוע הופכת לספורט, למרוץ סוסים, למקום שבו צופים מריעים למועמד שלהם ואוהבים אותו עוד יותר. התוצאה: טקס מנותק, מלא סרטים שלא ירוויחו דבר מהפרס ואולי לא ייצאו לעולם. כולנו נצא מופסדים.
האמת היא שחברי האקדמיה מתים על העובדה שהם מועדון טרום בכורה יקר, כזה שהציג לכל החברים והמקורבים את הסרטים כבר לפני חודשים. זו הסיבה שהמצביעים שונאים להציב ברשימת המועמדים סרטים שכבר יצאו והצליחו אצל הקהל (השנה "העיר הזאת", בעבר סרטי אבי נשר). הרי אין שוויץ גדול יותר מלומר "ראינו ראשונים!".
