בפעם הרביעית שקמתי וראיתי שהשעה כבר 3:30 לפנות בוקר, נשבעתי שבפעם הבאה אקח כדור. מה הסיפור, פשוט כדור הרגעה. "מקבת רצח את השינה", כתב וויליאם שייקספיר במחזהו המפורסם — ואכן השינה היא מתנה שיש רק לפריבילגים.
האם אי פעם פשוט אישן? האם אישן יום אחד רגועה בלי לפחד מפוש, בלי לקום לבשורות איוב, פשוט לישון, ומי יודע – אולי גם לחלום? עוד יש על מה לחלום? האם מדינת ישראל שלנו עוד קיימת? קיימת במובן הרוחני שלה? כלומר היא קיימת, ברור, אבל האם אותה תודעה נמצאת? חבל ארץ שלם מפונה. אנחנו מופגזים ברעל יום ולילה. אנחנו גם מופגזים בחיים עצמם. יורים בנו, פיגועים, כל יום טילים ו-101 חטופים בשבי. פעם זה היה בגלל ש"האויב מזהה ממשלה חלשה!" (כך בציטוט של בן גביר בטוויטר ב-2022). עכשיו זה כבר לא אשמת הממשלה. זה אשמת "כולנו", כלומר אף אחד.
כן, זה העידן. טילים, מכות, פריצות לבסיס. אבל טרור הקובבות בחוף הים מלחיץ יותר. היתרון הוא שאוכל להפחיד את רשי ותמרה שאסור לזרוק חול! מקבלים יומיים בנווה תרצה! את אביעד פריג'ה, חייל המילואים שנחשד שירה למוות ביובל קסטלמן, שיחררו למעצר בית באותו יום. ככה זה. איך הוא אמר אי אז בשנת 94': "הגענו לסמל של רבין ואנחנו יכולים להגיע גם לרבין". ואכן הוא הגיע. האדם הזה הגיע לא רק לסמל, הוא הפך לסמל. הוא קובע את חיינו בפועל. אני לא מזלזלת חלילה באיום של כדור חול. נכון שיותר מפחיד אותי קורקינט ממונע או פיגוע, אבל אולי זו רק אני. יש סדר חדש. עכשיו צריך לפחד גם מחול.
יום ראשון האחרון היה 8 בספטמבר ומצבנו גרוע יותר מ-8 באוקטובר. אז חשבנו שלא יכול להיות גרוע יותר, חשבתי שזו התחתית שתעורר שינוי, אפילו כתבתי באותו שבוע טור עם מילים של אופטימיות על תקווה והתגברות. לא התגברנו. גם התחושה של התקווה רחוקה יותר. לא רוצה לחכות לתקווה עוד שנות אלפיים. אני רוצה תקווה עכשיו.
אבל האם יש מישהו אחד שיש לו תקווה כזו? כל דבר טוב שקורה בחיים האישיים מהול בעצב אין-סופי, האחיות המוצלחות (הספיישל החדש שעלה), הילדים במסגרות ואפילו הולך להם ממש טוב, אבל החיוך והשמחה טובעים בצל כבד, מטען. סלע עצום יושב לי על החזה. שנה חלפה, אבל זה מרגיש כמו עשור. ואני משתוקקת לקום רעננה. שינה רצופה, האם היא אבדה לנצח?
