והנה זה מתחלף - מ"איפה הייתם ב-7.10?" ל"איפה אתם ב-7.10?" אין יום שנה שמישהו בישראל מחכה לו פחות ואין יום שנה שמציין שנה ארוכה או נוראה יותר.
אז איפה אתם ב-7.10? אתם פה, לא פה? לא רוצים אבל מוכרחים להיות? לא מוכרחים וגם לא מתכוונים? המגמה המסתמנת כרגע, עבור מי שיכולים, היא להימנע מלהיות בארץ ב-24 השעות הקריטיות שבהן האוויר יהיה כבד כל כך עד שהנשימה עצמה בסימן שאלה.
גורמים מענף התיירות דיווחו ל-ynet שישראלים טורחים להקדים את יציאתם לחופשות החגים ולהמריא מיד אחרי ראש השנה רק כדי לא להיות בארץ בתאריך המסוים. הביקושים לטיסות סביב התאריך הובילו לעליות מחירים לא סבירות יחסית לעובדה שמדובר ביום חול סטנדרטי. הוכחות הצטברו גם בקבוצות סבלוט דירות באזור תל-אביב, שקורסות מרוב היצע דירות פנויות בדיוק סביב התאריך.
מה זה אמור לסמן? שההכרעה במשחק הגמר בין הטקס הצפון-קוריאני הצפוי מתוצרת 'רגב הפקות' לבין טקס הזיכרון של המשפחות השכולות לא באמת מעניינת מספיק? שטקסי האבלות הממלכתית הצפויים מאיימים לשבור שיאי צביעות וניתוק שכאלה, עד שהישראלי הסביר אומר לעצמו: עד כאן - למעשה עד שם, אי שם באירופה?
האמת בטח פשוטה יותר: המעמסה הרגשית שיום השנה הזה מניח ממילא על כתפי כל ישראלי - ואין לכם בשלב זה ישראלי ש-7.10 והשלכותיו לא פקדו אותו, את משפחתו או את מעגל קרוביו ומכריו - הופכת בלתי נסבלת, בעיקר משום שיום שנה מציין, באופן מסורתי, אירוע שהסתיים ונחתם לטוב, לרע או לנורא.
אבל יום השנה הזה הוא לא באמת ציון דרך; הוא עוד יום בשנה שמסרבת להיגמר, באירוע שממאן להתכנס, בכאב שאין דרך לסכמו ואחריתו מי ישורנה. וכל דרך שבה תבחרו לחוות כאן את יום השנה הזה - בבתי עלמין, באירועי זיכרון פרטיים או לאומיים, מול מסך - תאלץ אתכם להתמודד ישירות עם מי שהיינו ומי שהפכנו להיות, עם הבלתי נתפס או נסבל. ואולי רק ריחוק גיאוגרפי עשוי להוריד במשהו את גובה הלהבות המאכלות את הנפש.
אבל בסוף, ההימלטות מיום השנה הזה - איש ואישה בורחים מבשורה שניחתה זה מכבר - מיותרת. כפי שכתבה כבר מיכל קסטן-קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר: "פשוט תהיו שם, גם אם מנסים להרחיק אתכם. אל תדברו. תקשיבו, תנגבו דמעות, תאכילו. תהיו".
