רן ארז הסכים להשהות את השביתה. לא לעצור, להשהות. מתוך אחריות למדינת ישראל, כפי שצוין. זה קרה רק אחרי שבעה ימי שביתה, בסמוך לחצות הלילה. כשרובנו, כמו שנהוג לומר, עלינו על יצועינו. אז בעצם שטף האחריות פרץ. או פרץ האחריות שטף. האחריות חיכתה לרגע המתאים.
הבת שלי עדנה בדיוק הייתה במשמרת בהמבורגרים. הג'וב החדש שלה. היא מתוכננת בעיקרון לכיתה י"א אבל הבינה את הפרנציפ. אין מה לחכות למדינה. שהמדינה תיצור איתה קשר, ותציין מדיום או וול דאן.
הם לא פראיירים, הנערים של היום. על כל הדורות בטח אמרו את זה. אבל אלה ילדים זקנים. למודי ניסיון. אחרי השכלת הקורונה והשכלת הזום והשכלת המלחמה, הגיע התור להשכלת רן ארז ויואב קיש. ידע לימודי פחות צוברים מזה, אבל היכרות עומק עם מדינה מתפרקת - כן.
לומדים למשל שלא צריך נסיבות חיצוניות כמו מגפה או מתקפת טילים כדי לשבש מסגרת חיונית בעת חירום. יש את הווירטואוזים על ההגה שיעשו את העבודה. יש להם את המוניטין שלהם.
ולומדים שאין קדוש מדי במדינה שלנו. לא אזכרות של גיבורים בימי זיכרון, לא טקס לציון 7 באוקטובר – ובטח לא היום הראשון ללימודים בעת מלחמה.
ולומדים שאין מועד שהוא משמעותי מספיק כדי שעסקני המדינה ירכינו ראש בפניו, יגלו צניעות, יוותרו על הפרקטיקות הכוחניות של ימי החול; ישימו בצד לזמן מה את האינטרסים, צודקים ככל שיהיו, לטובת מה שחשוב עכשיו.
ולומדים שימי השכלה בישראל זה מטבע בלי הרבה ערך. כמו הלירה של פעם. שבעה ימים לפה או לשם? עזבו, שמרו את העודף, עלינו.
ולומדים שברגע האמת אין בנמצא מבוגר אחראי שידפוק על השולחן. נגיד ראש ממשלה. צריך פשוט לחכות שהמשבר יושהה מעצמו. נו, בגלל האחריות למדינה וכל זה.
ולומדים שכשפרץ האחריות סוף-סוף מבליח, זה קורה סמוך לחצות. שהילדים כבר לא יכולים לבטל משמרת בהמבורגרים או להכין תיק. או סתם להרגיש שמתייחסים אליהם כמו לבני אדם עם זכויות. בשביתת הנגד שלהם אפשר היה להתגאות.
לפני כמה שנים הייתי בלסבוס שביוון, אי שמשמש שער יציאה לאירופה להמוני פליטים מאפגניסטן, סוריה, ואפילו איראן. ההסתננות לאי היא בסירות גומי מחופי טורקיה שמשקיפים ממול. הרגעים המשמעותיים ביותר שם היו בבית הספר לילדי הפליטים שהקים "השומר הצעיר". אי אפשר היה שלא להיחנק מהתרגשות כשהילדים רצו צוהלים בבוקר לבית הספר, ולהיחנק מדמעות כשחזרו שפופים בסוף היום אל האוהלים. בתוך חיי הפליטות חסרי הוודאות, משפחות ובתים שהשאירו מאחור, ועתיד שלא ממש קיים, בית הספר היה העוגן היחיד בחייהם. עד שגם הוא נשרף.
בימים הללו, בישראל, בתי ספר הם הרבה מעבר למסגרת חינוכית. הם מקום מפגש, תמיכה, פורקן, מפלט. מקום של חיבוק קבוצתי. כי מי יודע מה מחכה אחרי הצלצול.
לא מדבר רק על ילדי החזיתות בצפון ובדרום, אלא כולם. ההוא שאבא שלו עוד לא חזר מהמילואים, ההיא שרואה את אמא בוכה לפעמים בערב, ההם שסתם, קילומטר מהבית שלהם נפלה חתיכה של כיפת ברזל ומאז הם לא ישנים.
מבינים את זה שם למעלה אצלנו? ארז את קיש מבינים מי קהל התלמידים שמולם, ובאיזו תקופה אנחנו? כי האמת שזה לא לגמרי נראה ככה. בכל זאת, רק הבוקר ייפתחו הלימודים בתיכונים, בלי פעילויות חברתיות ובלי ציונים.
הלו, במי אתם פוגעים?
בימים הללו, בישראל, בתי ספר הם הרבה מעבר למסגרת חינוכית. הם מקום מפגש, תמיכה, פורקן, מפלט. מקום של חיבוק קבוצתי. כי מי יודע מה מחכה אחרי הצלצול