נתניהו הציג השבוע בישיבת הממשלה חזון חדש. "יש השואלים - 'הלנצח תאכל חרב?' - במזרח התיכון בלי חרב אין נצח". זו הייתה תגובתו לפיגוע במעבר אלנבי. תם אפוא עידן הניצחון המוחלט. נכנסנו אל עידן המלחמה לנצח, שבה אין ניצחון מוחלט ואין ניצחון בכלל, והצדדים טובחים זה בזה טבח נצחי.
עזבו את העובדה שמדובר בשיבוש מעוות של המקורות, שם מובאת השאלה כהתרסה שוחרת שלום (שמואל ב') של אבנר בן נר, המסתיימת ב"ולא יספו עוד להילחם". לסילוף ההיסטוריה כבר התרגלנו. אבל מה יהיה עלינו, עם המסר הנוראי הזה, האנטי-מנהיגותי, המר, המורבידי, האסוני, נטול התקווה?
זה האליבי החדש של נתניהו. לאסון 7 באוקטובר, לזוועת החטופים, לפיגועים המדממים, לחיילים המאבדים את חייהם הצעירים מדי יום ביומו, להימלטות שלנו מחבלי ארץ עצומים שהיו לעזובה בוערת, לכטב"מים שמגלחים בניינים בתל-אביב ובנהריה, לאובדן הביטחון הקיומי. מה אתם רוצים ממני. כך נגזר, אלה החיים. והמוות. לנצח נאכל חרב. ומה לעשות? "נחזיק יחד בחרב דוד ובעזרת השם ננצח". הוא לא אחראי, מדובר בתהליך היסטורי דטרמיניסטי שלאיש אין שליטה עליו, שמשמיים נגזר עלינו. האליבי האולטימטיבי.
איפה היה הנרטיב הזה, כשניצל כל פיגוע והסלמה לנגח ולהסית. מהפיגוע בקו 5 בדיזנגוף, עת התייצב כשהגופות עודן מוטלות בשטח, כדי להאשים בבוטות את יצחק רבין המנוח באחריות לפיגוע. או אחרי פיגוע דריסה בשומרון, כשפתח ישיבת סיעה במתקפה ארסית על ממשלת לפיד-בנט והאשים אותה בחולשה, ברפיסות, ובהיעדר נחישות. איפה היה הנרטיב הפסיבי הזה בהפגנת הימין אחרי הפיגוע בבני-ברק, אז נאם, מחויך ומרוצה, תחת שלט הענק "ישראל מדממת", וקרא להפלת ממשלת בנט-לפיד. מה היה אומר אותו אופוזיציונר משתלח על 7 באוקטובר, המחריד שבאסונותינו, זה שכל הפיגועים הנוראיים גם יחד מתגמדים לעומתו? שככה זה? שלנצח נאכל חרב?
"מלחמה לנצח" הוא ספר מדע בדיוני אנטי-מלחמתי עתיר פרסים של הסופר האמריקאי ג'ו הולדמן. אצל נתניהו זה לא מד"ב. זו מציאות שהוא מפסל במו ידיו. וזו הבעיה המרכזית. שאת החזון המדכא של מלחמה לנצח, הוא וממשלתו טורחים באופן פעיל ועקבי להמיר למדיניות בפועל. אתמול תיאר כאן נחום ברנע בפרוטרוט את זרועות התמנון שמפעיל סמוטריץ' באמצעות משרדי האוצר והביטחון כדי למוטט כליל את הרשות הפלסטינית, את סמכויותיה, את אנשיה, את מקורות פרנסתה. לנשל, לייבש, לחנוק. להכפיף כל מנגנון מדינתי שמטפל ברשות בידי קיצונים משיחיים. התרת הרסן לאלימות נגד פלסטינים, פיתוח ובניה ליהודים בלבד, סיפוח דה-פקטו וחיסול כל שביב של סיכוי להגיע אי-פעם להסדר.
זה היה תיאור טרגי של ההווה והעתיד שלנו כאן. התנהלות נתניהו, אבל בפאסט פורוורד: למוטט את הרשות, לחזק את חמאס. גם היום, אחרי הטבח שביצעו בנו, אחרי שכבשו את אדמותינו, רצחו, התעללו, אנסו, חטפו - עבור נתניהו, חמאס פחות מאיים מהרשות הפלסטינית. זו שבחרה בדרך המדינית על פני טרור. זו שללא הרף מסייעת לצה"ל ולמנגנוני הביטחון בסיכול פיגועים. זו שבראשה עומד אבו-מאזן, המנהיג המתון ביותר שנוכל לקבל במאה הקרובה. עם הרשות עלול לקרות לנתניהו הנורא מכל: הסדר מדיני. לכן הוא רומס ומועך אותה. לכן תידלק, פינק ובנה את סינוואר בהזרמת סכומי עתק. גם היום הוא ממשיך לרסק את אבו-מאזן, ופועל למימוש חזונו של סינוואר: התלכדות הזירות.
בן גביר, סמוטריץ', ועדת הקנאים שלהם, הם המכשיר שלו להישאר רה"מ, והוא המכשיר שלהם למימוש מאווייהם ולהפיכת חזיונות משיחיים מדממים למדיניות ממוסדת. רק כך ימשיך להיות ראש ממשלה. ואם זה דורש לנצח לאכול חרב – שיהיה.
אתמול תיאר נחום ברנע בפרוטרוט את זרועות התמנון שמפעיל סמוטריץ' כדי למוטט כליל את הרשות הפלסטינית, תיאור טרגי של ההווה והעתיד שלנו כאן. עבור נתניהו, חמאס פחות מאיים מהרשות הפלסטינית