כשעה וחצי לפני משחק הנבחרת מול איטליה, שהסתיים בהפסד 2:1, פורסם ההרכב שאיתו החליט רן בן-שמעון לעלות – ומאותו רגע וגם בבוקר שלאחר מכן כולם הופתעו/תהו/התלוננו על ההחלטה שלו להושיב את אוסקר גלוך על הספסל.
עכשיו זה לא שיש מישהו שיערער על כך שגלוך הוא משני השחקנים הכי טובים של הנבחרת, וזה אפילו לא קרוב, אבל בואו נודה על האמת, הקמפיין הזה מיועד רובו ככולו לניסויים של רב"ש מול הנבחרות הטובות ביותר באירופה. אף אחד לא ציפה ולא מצפה לכלום, בטח כשמשחקי הבית מתקיימים בהונגריה ואם ישראל תוציא אפילו תיקו מצרפת, בלגיה או איטליה זו תהיה הפתעה. זה בדיוק הזמן שבו ניתן לבחון, לבדוק ולשפץ כל מה שניתן, כשיש מוטיבציה, אבל אין לחץ להשיג תוצאות.
גם עומרי גאנדלמן ומוחמד אבו-פאני (שכמו גלוך עלה מהספסל, ואפילו כבש) נמצאים בכושר נהדר ואמור להיות להם מקום ב-11 של הנבחרת במשחקים "החשובים" – ואפשר להאמין שזה מה שיקרה בעתיד. ובכל מקרה, כשמסתכלים על ההרכב שפתח בשני קשה לבוא בטענות למאמן, שבדקות רבות שחקניו הצליחו להתמודד שווה בשווה מול האיטלקים החזקים.
אז שוב הפסדנו, אז מה? זה לא שונה מכל משחק אחר בהיסטוריה שלנו מול נבחרת "גדולה". וכאן שוב אנחנו חוזרים לסבלנות הקצרה של ההתאחדות להשיג תוצאות: במקרה הטוב מאמני נבחרת מקבלים שני קמפיינים, ארבע שנים בסך הכל, שבהתחשב בעובדה שתדירות האימונים והמשחקים נמוכה בהרבה לעומת אימון קבוצה, די בלתי אפשרי להתוות בסיס, דרך ושיטה. אם בטעות בן-שמעון (או מישהו אחר) יזכה לשש שנים לפחות (עדיף יותר בכיוון של 8-10), אנחנו גם נתחיל לראות שיפור.
