באחד הפרקים המיתולוגיים של "הסימפסונס" מבקשת ליסה להיפרד מנגן ג'אז שהיה לה למנטור והלך לעולמו. היא מסתכלת לשמיים, ובעננים מופיעות פניו של הנגן שפונה אליה במילות נחמה. מיד, לצידו, מופיע האריה המלכותי מופאסה שאומר, "נקום את מותי, סימבה!"; ואז מגיע דארת' ויידר מ"מלחמת הכוכבים" עם המשפט האלמותי "לוק, אני אביך!"; ואחר כך נראה ג'יימס ארל ג'ונס שאומר בדרמטיות, This is CNN!. זו בדיחת תרבות פופ מעולה לא רק כי היא קושרת את השחקן לשלושת הקולות הקנוניים האלה, אלא כי היא אומרת משהו על סוג הדיבוב והקריינות שג'ונס התמחה בו: הוא ייצג יותר מסתם כבוד או מלכותיות - הוא היה בת קול מהשמיים.
ג'ונס, שהלך לעולמו שלשום בגיל 93, היה אייקון, סמל, מלא הוד והדר, גם אם מעולם לא היה כוכב. עם קריירה קולנועית בת כ-60 שנה - שהחלה למרבה התדהמה בתפקיד קטנטן ב"ד"ר סטריינג'לאב" האגדי של קובריק, איזו פתיחה! - הוא נע לאורכה ולרוחבה של כל תעשיית הבידור האמריקאית, כולל עבודות בבברודוויי ובהוליווד במקביל. בשני המקומות שבר תקרות זכוכית. בין השאר, היה השחקן השחור השני בהיסטוריה שהיה מועמד לאוסקר (ב-1971, על "התקווה הלבנה הגדולה"). הוא מעולם לא זכה, אבל קיבל אוסקר של כבוד לפני כעשור. בנוסף, קטף שלושה פרסי טוני, שני פרסי אמי ופרס גראמי (על אלבום ספוקן וורד, כמובן). לא רע למי שהיה ילד שחור שסבל מגמגום וגדל בחווה של סבתו במיסיסיפי (הגמגום, אגב, התברר כברכה: שיעורי הדיבור שקיבל גרמו לו לפתח את הדיקציה המושלמת).
הוא הצטיין בשלל ז'אנרים, גם בקומדיה (זכור תפקידו כמלך ב"מגלה את אמריקה" עם אדי מרפי), אבל היו אלה התפקידים הקוליים הקנוניים שלו – דארת' ויידר מחד, מופאסה מאידך – שביטאו עבור מיליונים את גדולתו: בין אם הוא טוב או רע, מפחיד או מנחם, ג'ונס היה מקור סמכות, מעורר השראה, כמעט אלוהי. הכל יכול כי הקול יכול. במדינה גזענית כמו ארצות-הברית – בוודאי לאורך רוב חייו של ג'ונס – העובדה ששחקן שחור מייצג מישהו שמסתכלים אליו תמיד מלמטה בכבוד וביראה ולא מלמעלה - היא סוג של נס.
