ב-7 באוקטובר הייתה שולה אלמוג (71) בביתה בשדרות עם נכדתה בת העשר. השתיים התעוררו לגל אזעקות בלתי נגמר. "היה ירי רקטות בלי סוף. מהר נכנסנו לממ"ד. הנכדה שלי ממש התחילה לרעוד ולא ידעתי מה לעשות איתה. ניסיתי להרגיע אותה, לחבק, נתתי לה מים עד שהיא נרגעה. הבת שלי התקשרה ואמרה לה להדליק את הפלאפון שלי, כי אני שומרת שבת. אמרה לנו להישאר בממ"ד ולסגור הכל כי יש מלחמה. לא הבנתי, הייתי המומה".
אלמוג, אלמנה, אם לשניים וסבתא לארבעה, עלתה לארץ ממרוקו בגיל 11. היא רגילה לשגרת החיים תחת אש בשדרות. ובכל זאת, באותו בוקר נדמה היה כי כל החוקים נכתבים מחדש. עכשיו, אחרי תקופה לא קצרה מחוץ לבית, היא מנסה לבנות לעצמה שגרה — ונעזרת בקבוצת ריקוד שאותה פקדה בקביעות לפני השבת השחורה.
1 צפייה בגלריה
("הקבוצה והריקוד עוזרים לשכוח". מימין: טטיאנה פרפל, חמוטל בן דור, אירית דגמי ושולה אלמוג | צילום: יקיר מאיר פרץ)
"אצל הבת שלי היו מחבלים ממש ליד הבית כל הבוקר", היא חוזרת אל הבוקר ההוא. "היא הייתה עם הבן שלה בבית והם היו בפאניקה נוראית. הבן של גיסתי הוא שוטר במשטרת שדרות. אני מכירה המון אנשים בשדרות, כולם חברים שלי. רבים מהאנשים שאני מכירה נרצחו".
למחרת הגיעה אליה בתה ולאחר ימים אחדים עברו כולם, כולל הנכדים, לדירת מכרים ברמת-גן ומשם למלון בתל-אביב. "היה לנו קשה בהתחלה במלון כמפונים, לא ידענו מה קורה, מה עושים, איך נחיה ככה. הרגשתי שזה לא חיים. באיזשהו שלב השלמנו עם זה שנהיה במלון תקופה ארוכה".
כשהבינה שלא תשוב לבית בקרוב, החליטה שולה להחזיר לחייה הרגלים מהבית. למשל קבוצת הריקוד שבה הייתה רוקדת עם נשים אחרות בשדרות. "אחרי כמה חודשים התחלתי ללכת למתנ"ס שם ולהשתלב עם נשות תל-אביב, חזרתי קצת לרקוד ולעשות התעמלות וריקודי עם. הלכתי לראות מופעים והצגות. כל בוקר הייתי הולכת לים ועושה התעמלות. בהתחלה מאוד התגעגעתי לקבוצת הריקוד, היה חסר לי הריקוד והאנשים, הייתי בקשר עם נשים מהקבוצה. בתל-אביב לא הרגשתי בכלל שיש מלחמה, זה הרגיש עולם אחר, אנשים יושבים בבית קפה.
"עכשיו חזרתי לשדרות בעל כורחי. בשדרות תמיד קצת מפחיד, בתל-אביב לא הרגשתי את הפחד. בשדרות אני מנסה לחזור איכשהו לחיים רגילים, להיות עסוקה בשגרה, שהפחד לא ישלוט עליי. לרקוד את הפחד כדי להניס אותו. לפני 7 באוקטובר הקבוצה בשדרות הייתה מצוינת עבורי, היה כיף מאוד, הכרתי נשים חדשות מכל מיני מקומות. היינו קבוצה מאוד מגוונת. כך ששמחתי לחזור שוב לרקוד עם הקבוצה שלנו במיזם המבורך. זה עושה לי טוב, משכיח את הפחד. התגעגעתי לחברות מהקבוצה. הריקוד נותן לי ביטחון, נותן לי שחרור. אני מאחלת לשדרות ולעצמי שיהיה לנו טוב, שיהיה שקט ושלווה ורוגע".
"אישור שאני קיימת"
הקבוצה שבה רוקדת שולה פועלת זו השנה השלישית במרכז בשם "שדרות אדמה". הפעילות מתקיימת במסגרת מיזם ארצי של תנועת תרבות ומינהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה והביטחון החברתי. דרך מפגש רב-דורי בין אמנים צעירים לאזרחים ותיקים, נוצרת יצירה ועשייה בתחומי אמנות שונים, מועצמת תחושת משמעות וערך של המשתתפים ומתפתחת שייכות חברתית.
עירד בן גל (31), רקדן, כוריאוגרף ויוצר סרטי מחול, מרכז את המסלול לתנועה וכוריאוגרפיה במרכז התנועה "שדרות אדמה". הוא עבר לשדרות לפני כשמונה שנים כדי ללמוד במכללת ספיר קולנוע ומחול ומאז נשאר לגור, ליצור ולעבוד בשדרות.
בן גל: "לפני 7 באוקטובר קבוצת נשים ותיקות נפגשה אחת לשבוע לרקוד ולנוע ביחד במרכז התנועה 'שדרות אדמה'. זאת לא שעה של התעמלות, וזה לא חוג ריקוד רגיל. דרך התנועה הן חוקרות עולמות פנימיים עמוקים, לומדות להכיר אחת את השנייה ולראות את עצמן ואחת את השנייה באור חדש. ב-7 באוקטובר הן היו בשדרות ויישובי העוטף ואז התפנו למלונות בכל הארץ והקבוצה הפסיקה את פעילותה. עכשיו הן חוזרות הביתה לשדרות, וחוזרות לאדמה, לתנועה, לגוף".
"הקמנו את פרויקט תרבות רב-דורית כדי לאפשר לאזרחים ותיקים להרגיש חלק מהקהילה ולצמצם את תופעת הבדידות", אומרת מירי מאיר שטטמן, מנהלת שירות אזרחים ותיקים במשרד הרווחה. "שייכות חברתית חשובה מאוד עבור הבריאות הפיזית והנפשית של אזרחים ותיקים. כך היה לפני 7 באוקטובר ומקבל משמעות הרבה יותר חזקה לאחר מכן.
"להקת המחול בשדרות של אזרחיות ותיקות היא יותר מאשר פעילות גופנית. היא מהווה מרחב חברתי משמעותי ומעצים. דרך הריקוד, נשים אלו מוצאות הזדמנות לבטא את עצמן, לחלוק חוויות, ולהתמודד עם אתגרי החיים במשותף ומה שעבר עליהן בשנה האחרונה. הריקוד משמש ככלי ביטוי רב-עוצמה, המאפשר להן לשחרר רגשות, לעבד חוויות ולהביע את עצמן בדרך יצירתית ומשחררת".
"ב-7 באוקטובר הייתי בבית. התוכנית הייתה לצאת לבית הכנסת להקפות והכל התמוטט", מספרת חמוטל בן דור (80), נשואה, אם לארבעה בנים וסבתא ל-11, המתגוררת באשקלון 30 שנה. "אשקלון זו העיר שהייתה הכי מופגזת, היינו כל הזמן בממ"ד במשך תקופה ארוכה. פרסנו מזרונים בממ"ד וישנו שם. החיים נעצרו ממש.
"בשנה שלפני 7 באוקטובר התגבשה קבוצת תנועה לנשים בגיל השלישי בשדרות. קבוצה מיוחדת, נשים טובות, תומכות אחת בשנייה, נשים שאוהבות להביע את עצמן בתנועה. הביחד היה משמעותי. התחלנו כ-20 נשים וזה היה מפגש שבועי שבאתי אליו בכמיהה לבטא את עצמי בריקוד, בחיוכים, בקשר עם נשים נוספות. השראה גדולה. שיעורים מסוימים היו ממש כישוף. כשהקבוצה הפסיקה לפעול בעקבות 7 באוקטובר הרגשתי ריקנות. ממש בור בבטן. הייתה חסרה לי הקבוצה, אבל לא היה חסר לי הריקוד, כי הנפש לא יכלה לרקוד".
אחרי 7 באוקטובר כל חברות הקבוצה התפזרו בכל רחבי המדינה – ים המלח, אילת, תל-אביב. "היה קשה לשמור על קשר", אומרת חמוטל. "אני נשארתי באשקלון והייתי בקשר עם עירד המנחה. יחד איתו יצרנו מופע סולו שלי בכוריאוגרפיה שלו. המופע הוא על הכאב הפרטי שלי, של העוטף ושל המדינה כולה. עמדתי לפני ניתוח החלפת מפרק וסבלתי מכאבים בירך, צלעתי והלכתי עם מקל. עירד ואני חיברנו את הכאב האישי שלי לכאב של המדינה. בזמן שאני נשענתי על המקל הרגשנו שזה צורך שיש לכולם, שכולם עכשיו צריכים להישען על משהו.
"עכשיו עברה כמעט שנה וחזרנו לקבוצה. הקבוצה הרבה יותר מצומצמת, הרבה מהבנות עדיין לא חזרו לשדרות ולאזור. התנועה מנחמת אותי אחרי השנה הזו, אני מוצאת בריקוד נחמה גדולה, זה מוסיף לי לחוסן, עוזר לי לשמור על שפיות בתוך כל הרוע הזה שמסתובב מסביב. פתאום יש שמחה והתלהבות, אחרי חודשים של עצב.
"העבודה המשותפת נתנה לי אישור לזה שאני קיימת, שאני מסוגלת, שיש בי יכולות. שאני יכולה להופיע מול קהל ולבטא את הכאב הפרטי והאזורי. הופענו ארבע פעמים בתל-אביב, ההופעות היו מלאות והתגובות אליהן היו נלהבות ביותר. אנשים ניגשו אליי בוכים ואמרו לי שריגשתי אותם עד דמעות. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת".
רגע של שמחה
"בבוקר של שבת בעלי היה צריך ללכת לבית הכנסת אבל ממש מוקדם בבוקר שמענו בומים, צבע אדום ויריות", משחזרת טטיאנה פרפל-דוברר (76), המתגוררת בשדרות 30 שנה לאחר שעלתה ממוסקבה. "שכנים שלחו לנו תמונות של הנרצחים ליד הספרייה, תמונות נוראיות. אני גרה ממש קרוב לספרייה, זה היה מאוד מפחיד. מישהו התקשר מהשכנים ואמר לא לצאת מהממ"ד. ישבנו שם ממש בשקט כל היום, הרגשתי שקרה משהו נוראי".
למחרת בבוקר יצר איתה קשר עירד, מנחה קבוצת הריקוד. "הוא עזר לנו ולחברים שלנו להתפנות. עירד היה מתקשר אליי בכל התקופה, הוא עזר לי עם אחותי ועם הבן שלה. אחותי עלתה ממוסקבה רק השנה ולא ידעה לדבר עברית והבן שלה מתמודד נפש, זה היה להם ממש קשה".
משפחתה של טטיאנה התמקמה בים המלח. "למרות שהייתי בים ולמרות שהייתי בטיולים, בנפש הייתי ממש עצובה, רציתי לחזור הביתה. התגעגעתי לשדרות. היה לי כל הזמן אי-שקט בלב. הייתה לי מחשבה שאני צריכה כלב שישמור עליי ויעשה לי שקט. וכשחזרתי לשדרות באמת קניתי כלב שישמור עליי".
חברות קבוצת הריקוד שמרו על קשר כל הזמן. "היינו מדברות הרבה בטלפון ומספרות איך החיים שלנו. היינו מדברות הרבה על החיים שלפני המלחמה, על הקבוצה ועל הריקודים, איך היו חיים. לא ידעתי שאני יכולה לרקוד, זה פתאום הכניס לי משהו חדש לחיים וככה יותר קל לחיות, המחשבות יותר טובות, יש יותר שקט בנפש. וגם משהו ספורטיבי לגוף. אהבתי שזו פעילות פיזית מאתגרת. בשהות כמפונים בים המלח הקבוצה הייתה מאוד חסרה לי, הייתי בודדה, התגעגעתי לרקוד ולפגוש את הנשים של הקבוצה".
כשחזרה לשדרות בדצמבר, פגשה "עיר ריקה ועצובה. לא היו אוטובוסים, הלכנו ברגל. שמחה מהולה בעצב, כי שמחנו לחזור אבל העיר הייתה עצובה. הלכתי לפסיכיאטר, סיפרתי כמה עצוב לי. אבל כשחזרה הקבוצה זה היה קצת כמו פסיכיאטר, סוף-סוף חזרנו לרקוד. זה חופש בנפש, התנועה נותנת לי להיות יותר חופשית ושמחה וגם זה עוזר לי לבריאות. אני מנסה לשכוח את מה שקרה ב-7 באוקטובר והקבוצה עוזרת לי לשכוח.
"לפני 7 באוקטובר עירד צילם איתי סרט מחול. חודשיים אחרי 7 באוקטובר הוא התקשר אליי ואמר לי שהסרט התקבל לפסטיבל סרטי מחול בקאן. זה היה רגע משמח בתוך כל העצב והקושי". •
