יוסי סיידא (69) עוסק בחקלאות מאז גיל שנתיים, כך הוא מעיד על עצמו, ואת האהבה לאדמה ולפירותיה רכש עוד מבית ילדותו בטוניס. בימים אלו הוא בוצר את כרמי היין שלו שלמרגלות הר מירון ונדמה שיותר מאשר גילו, דאגותיו הגדולות בימים של מלחמה חורצות יותר ויותר תלמים בעור פניו.
"נסראללה כל הזמן מתעתע בנו ואי-אפשר לעבוד ככה, זו קטסטרופה", מתאר המייסד של יקב לוריא את מטחי האש ששוגרו מלבנון לעבר הר מירון וחלפו מעל ראשו וראשם של העובדים התאילנדים שהוא מעסיק. "אני מתפלל כל כך שלא יהיה שרב פתאום, ואז ההבשלה של הגפנים תגיע בבת אחת ולא אעמוד בזה. פשוט לא נספיק לקטוף אותם. אנחנו מעטים כאן".
מאז פרצה המלחמה קשה לו מאוד לגייס עובדים, מאחר שהמקומיים חוששים מאוד מהסכנה הביטחונית, ולא חסרה להם עבודה באדמת הגליל באזורים פחות חשופים לירי. הוא משלם להם כפול וקיבל עזרה מחבריו החקלאים ששלחו כמה מהעובדים התאילנדים שלהם לסייע לו.
"אני מקבל אישור מהמדינה להעסיק עובד זר אחד על כל מאה דונם וזה לא מציאותי. אני בבעיה כפולה, כי גם להשיג עובדים מקומיים זה קשה", הוא משתף בתסכול. "לא נעים לעבוד במציאות כזאת, אתמול היה קטסטרופה והבוקר התאילנדים לא היו מוכנים לרדת מהטנדר. צ'יפרנו אותם באוכל וכיבוד ובסוף היום בבירה קרה. אני כל הזמן חייב לעבוד איתם ולחיות איתם ולהיות צמוד אליהם, שלא ירגישו מופקרים".
אני שואל אותו האם יש לו מיגוניות בסמוך לכרמי היין שבהם הוא עובד, והוא משיב בצחוק נבוך: "הבעיה היא שאין לי אפילו מיגונית ליד מגורי התאילנדים. אני נותן להם הנחיות בכל מקום שבו בוצרים ואומר להם לאיפה אפשר לברוח ולהסתתר כשיש יירוטים. כל יום שעובר זה הולך ונהיה יותר קשה, כי הענבים מבשילים ונדרשים יותר עובדים ואנחנו חייבים להספיק לקטוף".
סיידא גר במושב ספסופה, בצומת מירון ליד סאסא, 4 ק"מ מהגבול הצפוני שמטווח על בסיס יומי מאז תחילת המלחמה. הוא נשוי ואב לארבעה, וגאה לספר שהוא גם סבא ל-12 נכדים. בשבוע שעבר, במעמד שרים, חברי כנסת, אנשי עסקים ומובילים בתחום החקלאות, הוענק לו פרס איש השנה בחקלאות בוועידת ישראל לחקלאות ה-15 שהתקיימה בירושלים. זאת על פועלו למען החקלאות בישראל, תוך כדי שמירה על גבולות המדינה.
הוא עומד בראש משק סיידא וייסד את יקב לוריא המשפחתי. בעקבות המצב לא הספיק לחנוך את מרכז המבקרים של היקב, שהקמתו הושלמה תוך כדי המלחמה, אבל הוא מקווה להגיע לימים טובים ולחנוך את המקום החדש בצורה מסודרת. שניים מבניו של יוסי כבר הצטרפו אליו לעסק: האחד הוא יינן והשני לקח על עצמו את נושא שיווק היין, ובנוסף גם חתנו הצטרף ועובד בשיווק היין, מה שמאפשר ליוסי זמן להתעסק יותר בחקלאות עצמה.
"מה שמשאיר אותי אופטימי זו הידיעה שאם אין אני לי, מי לי", הוא מסכם. "זו התורה על רגל אחת. לא נשאיר את הגפנים על העצים. אנחנו חייבים להמשיך לחיות ולהתקיים פה, ואני לא רואה את עצמי במקום אחר".
