על החטופים והחטופות. בנשימה אחת דיווח הרדיו על שניים: על דברי השר סמוטריץ' שלפיהם אנו רוצים מאוד בהשבת החטופות והחטופים אך לא נתאבד בגללם, ועל דוח צה"ל בדבר מצבם הנורא של ששת החטופים במנהרות שבהן שהו בטרם נרצחו, ושאחר כך צולמו לדיראון עולם. חשבתי לעצמי: זו חובתה העליונה - העליונה - של ישראל, שכשלה בהגנה עליהם ואחראית למצבם - להגיע לשחרור החיים ולהשבת גוויות לקבר ישראל. אכן, יש מחיר כואב שגם טומן בחובו סיכונים - אך דברי השר אל מול "יושבי חושך וצלמות, אסירי עוני וברזל" (תהלים), גם אם בטוחני שרצונו בשובם, משמיעים לצערי הרב גזר דין קשה לאחינו ואחיותינו. נזכור את דברי רש"י בגמרא על השבי, הקשה מכל עונש, כי "ביד הגויים לעשות בו כל חפצו, אם למוות, אם לחרב אם לרעב". בדיוק כך עתה. קול דמי המתים זועק, וקול החיים שבעתיים.
על בחירת נשיא בית המשפט העליון. כשהוריי עליהם השלום התווכחו, היה אבא אומר בחיוך לאמא - בואי נתפשר, שיהא כמו שאני אומר. שר המשפטים ממשיך בדרכו שלו, כמו אין מלחמה בעולם, להצית את האש, להתמיד בפילוג ובשיסוי. הכל כדי לבטל את שיטת הסניוריטי (בחירת נשיא בית המשפט העליון לפי בכירות). השוו נא את סגנונו הבוטה בתגובה על פסק הדין של בית המשפט העליון לעניין מינוי נשיא, לצורה שבה נכתב פסק הדין, בכבוד ובדרך ארץ. דרכו מזכירה לי את סרטו האלמותי של צ'רלי צ'פלין "הנער", שבו זגג שוכר נער לזרוק אבנים אל חלונות לנפצם, ואז מגיע הזגג ומציע שירותי תיקון. ה"פשרה" שהציע השר לא נגעה לנושא העיקרי שבשלו נחוץ נשיא - הנהגת המערכת המורכבת של בתי המשפט, שופטיה ועובדיה, דבר שהשר נושא באחריות הישירה לו. לשם כך אנו שומעים יום-יום "קומבינות" שונות, העיקר לשבור את הסניוריטי - אפילו נשיא לשנה, שבה לא יספיק כמעט לעשות דבר אחרי שנה בלא נשיא מלא. לא הבנתי במה חטא השופט עמית, חוץ מכך שהוא ראשון בוותק השיפוטי. האם חושב השר גם על כך שמערכת בתי המשפט זקוקה בדחיפות לקברניט לתקופה של ממש, נוכח אתגריה?
עוד על רבנות, תחבולות ומזימות. עונת התחבולות והמזימות בעיצומה לקראת הבחירות לרבנות הראשית, שכנראה את רוב הציבור מעניינות כשלג דאשתקד. איזו דוגמה נותנים הרבנים הקרויים ציונים שמציגים מועמדותם עתה, לאחר שחתמו על תמיכה במועמד אחר בעקבות המלצות ועדה נכבדה. בפרשת השבוע "כי תצא" נאמר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית". אני בין הסומכים על הכשר הרבנות ואינם נזקקים להכשרים נוספים, גוזרי קופונים. אבל אם הבחירות לגוף זה - שתכליתו לכאורה קדושה - יהיו נגועות ב"נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי", אולי נשאל האם תהא כשרות הרבנות כשרה בעינינו?
על הירש גולדברג-פולין הי"ד. בניחום אבלים אצל משפחת גולדברג-פולין המיוחדת, הבחנתי בשלט גדול מעל לראשי האבלים: "יהי זכרו מהפכה". שאלתי את האב ג’ון-יונתן מהי המהפכה, השיב: שאולי יגרום זכרו של הירש להפסקת הקיטוב, לסגנון אחר שיעשה טוב לכולנו. הלוואי, נזכרתי במצבת רן ברון הי"ד (בנה של השופטת ענת ברון) שנספה בפיגוע בעודו מנגן, אשר הכיתוב עליה "יהי זכרו חיוך".
על הוראת תנ"ך. ביקרוני אנשי החברה לחקר המקרא ובראשם ישראל קריסטל. לפני שנים אחדות ביקשוני הם לבוא לבית ספר תיכון ממלכתי ולדבר על תנ"ך. נשמתי חדורה תנ"ך, מבית אמא ואבא. לכן הסכמתי מיד. לא הייתי יחיד. עתה באו אנשי החברה לומר, שיש ירידה משמעותית בלימוד התנ"ך, בבתי הספר הממלכתיים בעיקר. שעה שבועית אחת. בימי נעוריי התנ"ך היה בראש כל שמחות. דוד בן-גוריון - החילוני מאוד - "שידרג" את מעמד התנ"ך, הן בעידוד חידוני התנ"ך שהפכו ללהיט והן בחוג התנ"ך בביתו שהיה לו המשך. כשלמדתי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בשנות ה-60, היו אולמות החוג למקרא מלאים. חלפו שנים. מדעי הרוח, למרבה הצער, אינם באותה תפארת. שמעתי שתוכנית "רביבים", שבאה להכשיר מורי מקצועות יהדות לבתי הספר הממלכתיים, מתקשה לגייס תלמידים. התנ"ך הוא הצופן הגנטי הלאומי היהודי, הוא שטר הקניין על ארצנו, הוא ערש התרבות היהודית ומעבר לה. חובה - חובה נעלה - לעודד את לימודי התנ"ך. העושר הערכי, התרבותי והלשוני שיזכו בו הלומדים יהא נכס לכל חייהם.
אולי יגרום זכרו של הירש להפסקת הקיטוב, אמר לי אביו. לסגנון אחר שיעשה טוב לכולנו