לוחמים שירדו למנהרה שבה נרצחו ששת החטופים מספרים שבתוך החלל הצר, בעומק 20 מטר, הם שמעו היטב את נהמת הטנקים שמעליהם. השכונה היא תל א-סולטן, מערבה לעיר רפיח. כאשר ישראל נסוגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הפלסטינים במחנה הפליטים קנדה, בשטח שהוחזר למצרים, פונו/ הועברו/ גורשו לתל א-סולטן, בתוך הרצועה. המהפך הבא התרחש לאחר החתימה על הסכמי אוסלו: ישראל יצאה; הרשות הפלסטינית נכנסה. המעבר החופשי של פועלים לישראל נסגר.
ביקרתי שם בתקופה ההיא, ללמוד מקרוב, בשטח, את הנעשה במשולש הישראלי-מצרי-פלסטיני. הגברים שמעו עברית והתגודדו סביבי. לכל אחד מהם היה סיפור: אני עבדתי במוסך בפתח-תקווה; אני עבדתי במסעדה בתל-אביב; תרשום אותי; אני בבאר-שבע; זה הטלפון של בעל הבית שלי; זה השם; תגיד לו שאם הוא מסדר לי אני חוזר לעבודה מחר.
השמועה פשטה בשכונה. עשרות ליוו אותי לכל מקום. המלווה שלי, איש מנגנון הביטחון הפלסטיני, נלחץ: "לא בטוח פה", אמר לי בשקט. "תגמור ונלך". הרשות ומנגנוניה לא הרגישו אף פעם בטוח במחנות הפליטים, לא בעזה ולא בגדה.
בשנים שעברו מאז, תל א-סולטן צמחה לגובה: נבנו בתי מגורים בני שלוש וארבע קומות. עברתי על פני השכונה לפני שבועות אחדים, כשנסעתי עם כוח צה"ל לאורך ציר פילדלפי: רוב הבתים נהרסו או נפגעו קשה. על פני הקרקע רואים רק כלבים. אם נותרו אנשים, משלנו או משלהם, הם נצורים במנהרות.
ספק אם נדע אי פעם מה הרגישו כרמל גת, הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי ואלכס לובנוב כששמעו בתוך המנהרה את נהמת הטנקים של צה"ל; ספק אם נדע מה הרגישו הרוצחים כששמעו את הנהמה, קרוב-קרוב, מה גרם לרוצחים לרצוח, האם בהלה רגעית או בעיה מבצעית או כוונת מכוון. השומרים של פרחאן אל-קאדי, החטוף שניצל, עזבו את המנהרה שהוחזק בה במגמה לחזור. לכן השאירו אותו בחיים. כשעלו למעלה, נתקלו בלוחמים של צה"ל, הרגו את לוחם הנח"ל עמית פרידמן ונהרגו בדרכם צפונה, למוואסי.
מירי רגב, שמיהרה לפרסם את המיקום הכללי של המנהרה שממנה חולץ אל-קאדי, ביצעה עבירת צנזורה – תקלה משעשעת כשמדובר בצנזורית הראשית לשעבר – אבל היא חפה מכל אחריות לרצח השישה. המחבלים במנהרה לא עקבו אחר פרסומיה של שרת התחבורה. במצב שנוצר ברפיח לאחר חיסול שדרת הפיקוד של הארגונים, כל חוליה, כל מחבל, פועלים עצמאית בשטח. איש לנפשו.
המרחק בנסיעה על הקרקע בין המנהרה שבה הוחזק אל-קאדי למנהרה שבה הוחזקו השישה הוא 700 מטר – שכונה שלמה. המרחק בקו אווירי קטן בהרבה. כך או כך, אין כנראה קשר בין שני האירועים. אבל ציר פילדלפי הפך מאז ההשתלטות של צה"ל לאוטוסטרדה שוקקת תנועה, לכל אורכו. הרבה פעילות, על הקרקע ובאוויר; הרבה רעש; הרבה לחץ על הטובים ועל הרעים במנהרות. ענן של אי-ודאות מלווה כל מהלך של צה"ל בעזה. רצח של חטופים או הרג בשוגג עלולים להתרחש שוב, בסיכוי גבוה. הטרגדיה הבאה מחכה מעבר לפינה.
בינתיים החברה הישראלית נקרעת בין נרטיבים: דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי צילם סרטון, בעברית ובאנגלית, שממחיש את התנאים שבהם הוחזקו הנרצחים עד למותם. הצבא יזם, בתקווה לתת ללחימה של ישראל לגיטימציה מול הזעם במערב על הרג סטודנטית, אזרחית אמריקאית, בהפגנה בגדה, מול הזעם על הרג בלתי מעורבים בעזה, מול החקירות בהאג.
המשפחות הסכימו, למען החטופים החיים. מאותה סיבה התקוממו נגד הסרטון צייצני השלטון, מגוטליב עד ריקלין. הסרטון מדכדך, התלוננו מרה, פוגע במורל, דובר צה"ל עובד בשירות חמאס. מתבקש לומר להם, זה לא הסרטון, זאת המציאות, אבל אין דרך להנחיל מציאות למי שבורח ממנה. בסוף הם ימנו בממשלה שר לדכדוך לאומי. למה לא? המהלך נוסה במדינות מסוימות ועבר בהצלחה. אורית סטרוק? שלמה קרעי? מירי רגב? ינון מגל? מול מועמדים כאלה הדכדוך יתפוגג מעצמו.
מתחת לאחוז החסימה
המבצע בגדה, שזכה לכינוי "מחנות קיץ", הסתיים השבוע. איש לא הודיע על סיומו: הכוחות יצאו בשקט; מתישהו יחזרו לכל המקומות האלה, בעוד שבוע, חודש או שנה, במסגרת לחימה מתמשכת, נחוצה, מוגבלת, נגד התארגנויות טרור. לפני שנתיים וחצי נערך בגדה מבצע טיהור דומה, "שובר גלים" שמו. גם אז הכריזו על תחילתו ונמנעו מלהכריז על סופו. הציפיות של פוליטיקאים ואנשי תקשורת לעזה 2, לחומת מגן 2, נכזבו. טוב שנכזבו: בינתיים, הגדה איננה עזה.
אבל יש מי שזומם להפוך את הגדה לעזה. בתחילת השבוע שוחחתי עם ניצן מיכאלי, ישראלי שפועל בעשר השנים האחרונות למען קהילות הרועים בצפון-מזרח הגדה. אני מכיר את האזור הנידח הזה היטב, מהשירות במילואים. בחורף קר וירוק; בקיץ חם וצחיח. במרכזו חמאם אל-מליח, מעיינות חמים שדורות של חיילים רחצו בהם.
הוא תיאר באוזניי את גודל המצוקה: המינהל האזרחי מונע מהעדרים להגיע אל מקורות המים, מגרש אותם, הורס את בתיהם. עד כמה שאני מבין, אמרתי לו, כללי המשחק השתנו. התופעות שאתה מתלונן עליהן אינן סטיית תקן – הן התקן עכשיו. כל תלונה על אפליה, על עושק, מתקבלת בממשלה כמחמאה, כהישג. המלחמה היא השכפ"ץ. היא מאפשרת לממשלה לחולל שינויים משמעותיים בנושאים שאין להם שום קשר לעזה. חידוש ההפיכה המשטרית של רוטמן ולוין הוא דוגמה אחת; סיפוח הגדה לסמוטריץ' והכת המשיחית שלו הוא דוגמה שנייה; ויש עוד.
כאשר נתניהו, באמצעות יריב לוין, העניק לסמוטריץ' בהסכם הקואליציוני את השליטה במינהל האזרחי באיו"ש, הנחתי שמה שנתן לו למעשה הוא שליטה באוכלוסייה היהודית. הוא יזרים להם כסף וילבין התנחלויות. לא הבנתי את משמעות השינוי: לסמוטריץ' ניתנה גם השליטה בערבים. מה יקרה אחר כך? גירוש הוא אפשרות אחת; מלחמה אזורית אפשרות אחרת. מדובר בכת משיחית.
הממשלה הנוכחית היא ממשלת אצבע בעין: זה המכנה המשותף של מרכיביה; זאת תכלית קיומה, אמרתי לו. 7 באוקטובר לא מיתן אותה. להפך: הוא נתן לה הגנה ותחושת דחיפות. התהליך ייעצר רק בחילופי שלטון או בהתערבות בוטה של גורמים זרים. צר לי, ניצן: החברים שלך בחמאם אל-מליח יצטרכו לחכות.
ביום שני פירסם "ידיעות אחרונות" טור שבו פירטתי את ההישגים של סמוטריץ' בתהליך הכהניזציה של הגדה המערבית. למחרת התייצבה קבוצה של צעירי המפלגה בלשכתו והעניקה לו בטקס חגיגי מעמד ובו העמוד הראשון של העיתון. סמוטריץ' הבטיח להציב את המתנה בלשכתו.
אתה יודע מה האירוניה, אמר לי איש מרכזי במערכת הביטחון. האירוניה היא שהנפגעים הראשונים ממה שעושה סמוטריץ' הם הבוחרים שלו, היהודים ביו"ש. ואכן, למרות המאמצים הגדולים של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, הטרור בגדה מרים ראש.
אני רואה את האירוניה במקום אחר: למרות ההצלחה של סמוטריץ' בקידום מפעל ההתנחלות ובהריסת מה שנותר מהישות הפלסטינית, הוא ומפלגתו צוללים מתחת לאחוז החסימה. בן גביר עולה כפורח, עם בוחרים מסוג אחר; סמוטריץ' מחוק. יש כאן פוטנציאל לבשורה טובה: אין להוציא מכלל אפשרות שרוב הישראלים שמגדירים את עצמם כציונים דתיים, מואסים בקיצוניות, ברשעות ובפלגנות של הכת הסמוטריצ'ית. הימין שלו הוא לא הימין שלהם.
התחמקויות ושקרים
הצפייה בעימות בין טראמפ להאריס הייתה חוויה מרתקת. עימותים בין מועמדים למנהיגות הם פריבילגיה שנשללה מאיתנו. מאז שנתניהו הובס בעימות עם יצחק מרדכי בבחירות של 1999, הוא מסרב להתעמת. לא נותר לנו אלא להסתפק באירוע האמריקאי.
אפתח באמירה על גיל: באירוע הקודם, מול ביידן, ביידן היה הקשיש שמסרב ללכת, וטראמפ השור הזועם. האנרגיה הייתה תמצית האירוע. טראמפ ניצח יותר מדי. באירוע הנוכחי היה טראמפ הקשיש הנרגן; הוא שפע אנרגיה אבל כולה הייתה ממוקדת בו. האריס הייתה הפרקליטה המלומדת. ההצלחה שלה נמדדת בכך שהעבירה את נטל ההוכחה אליו. היא פרסה את הרשת, והוא נפל בה.
בבחירות שמתקיימות במדינה מקוטבת, בסקרים צמודים, המשימה החשובה ביותר היא להביא את הבוחרים שלך לקלפי ולהרחיק מהקלפי את הבוחרים של היריב. מעט מאוד בוחרים, אם בכלל, חוצים את הקווים. האריס חיזקה אצל בוחרים דמוקרטים את התחושה שהיא ראויה לתפקיד. היא סולידית, ובניגוד להילארי קלינטון, שהניחה לטראמפ לשלוט בעימות לפני שמונה שנים, היא ידעה לשלוט. תחושת הניצחון חשובה: היא יוצרת התלהבות אצל בוחרים צעירים.
אבל מוטב לא להגזים. היא התחמקה משאלות קשות, בעיקר משאלות שנוגעות לכישלון שלה ושל ביידן בבלימת ההגירה הבלתי חוקית, ביוקר המחיה והאינפלציה ולשינוי התכוף בעמדותיה בקשר לניצול פצלי שמן – שאלה קרדינלית בפנסילבניה, המדינה שעשויה להכריע בבחירות.
זה משמעותי, כי הטלוויזיה איננה מה שהייתה פעם. טראמפ לא מבין את זה: הוא יציר הטלוויזיה. הוא מכור; הוא בטוח שמה שמשודר על המסך הוא החיים האמיתיים. זה מה שהביא אותו לנקודת השפל מבחינתו בעימות: הטענה שלו שמהגרים באוהיו חוטפים ואוכלים חיות בית. כשהמנחה הבהיר שלא היו דברים מעולם, הוא אמר, "אבל אנשים אמרו את זה בטלוויזיה".
המערכה האמיתית מתנהלת לא בטלוויזיה אלא ברשת החברתית. העימות יחזור ויופיע שם, בקטעי וידיאו שמתאימים לדעה הקדומה של כל משתמש. האריס תיחשף בהתחמקויות שלה; טראמפ ייחשף בשקריו. באתרים אוהדים הוא ייחשף בהתקפות שלו על ביצועי ממשל ביידן. הוא ייראה שם הרבה יותר טוב.
אני מציע לא לייחס חשיבות למשפטים ששני המועמדים אמרו על ישראל. האריס אמרה את מה ששיננה מראש. היא הוכיחה בעימות שהיא יודעת לעשות שיעורי בית. טראמפ אמר שהיא תגרום להשמדת ישראל בתוך שנתיים. מכיוון שהוא מנבא אותו חורבן גם לארצות-הברית, מוטב להתייחס לדברים בחיוך. הכל אצל טראמפ סופי וסופני.
נתניהו, כמו פוליטיקאים אחרים, מניח שאת טראמפ אפשר לקנות. אם לא בחנופה, בכסף. כך זכינו להעברת שגרירות ארצות-הברית לירושלים. האריס, אם תיבחר, תצטרך לתמרן בתוך מפלגה מקוטבת בכל מה שנוגע לישראל. כך או כך, אנחנו בצרות.
פירות מורעלים
לפעמים נתניהו צודק. בניגוד לרבים מעמיתיי בתקשורת, אני חושב שהמאבק שלו נגד שידור הסרט "תיקי ביבי " בישראל הוא נכון וצודק. הסרט, שהוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הסרטים בטורונטו, קנדה, כולל קטעים מצולמים מתוך החקירות של נתניהו, רעייתו ובנו במשטרה. סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) 2002 אומר בפשטות, "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלי רשות בית המשפט, דינו מאסר שנה".
לא רק החוק עומד כאן לנגד עיניי. עומד גם הבסיס המוסרי שגרם לכנסת לחוקק את החוק. חקירת משטרה היא חוויה מורכבת. עבריינים צולחים אותה בקלות, אבל אנשים נורמטיביים – גם כאלה שרק רואים את עצמם כנורמטיביים – מתקשים לעמוד בלחץ. זה נכון גם לגבי חשודים שנחקרים באזהרה וגם לגבי נחקרים שאינם חשודים בדבר. התנהגות החוקר מוסיפה ללחץ: זאת הדרך שלו להוציא מידע.
המצלמות הוצבו בחדרי החקירות כדי להגן על הנחקרים; הן לא הוצבו שם כדי להשפיל אותם. הסרטונים מועברים אחר כך לעורכי הדין, גם זה כדי להגן על הנחקרים. כך הם מוצאים את דרכם לתקשורת: שוטרים, תובעים וסנגורים מדליפים את תוכנם. לא תמיד הסנגורים משרתים בכך את האינטרס של הלקוח שלהם.
החוק מאפשר לפרסם את הטקסטים: די בכך. אם נחקר מגרד באף, צורח, מתייפח, מתחנחן, יוצא מכליו – הוא עושה זאת בהנחה שלא ייחשף בפומבי. כל קורא, כל קוראת, יחשבו על עצמם. האם היית רוצה שילדיך, מכריך, יראו אותך באומללותך, בהתבזותך.
נכון שנתניהו הפך בשנים האחרונות לשובר כללים סדרתי. מכונת הרעל שהוא מפעיל לא יודעת כללי משחק מהם. נכון גם שבני המשפחה שלו מרשים לעצמם מה שבני משפחה של פוליטיקאים אחרים לא מרשים לעצמם. אבל הצפייה בהתנהגות שלהם בחדרי החקירות לא תוסיף דבר למה שאנחנו יודעים עליהם. הפרי הזה מורעל: לא מדובר כאן בזכות הציבור לדעת; מדובר במציצנות לשמה.
שיחות אינטימיות
אפרופו פרי מורעל, עו"ד אפי נוה משרשר מפעם לפעם טקסטים משיחות אינטימיות שקיים עם אישים מצמרת המשפט. הסבב האחרון היה עם אביחי מנדלבליט, כאשר התמודד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
על פי החוק, שותף לשיחה יכול לפרסם אותה בכל דרך שימצא לנכון. הוא לא חייב להזהיר את בן שיחו או לבקש את הסכמתו. השאלה היא מדוע נוה עושה את זה. השיחות מביכות גם את בני השיח וגם את נוה: הן מציגות את שני הצדדים כתככנים אכולי אמביציה, מניפולטיביים, חסרי עכבות. אלה דברים חמורים כשמדובר בראש לשכת עורכי הדין, בשרת המשפטים, בשופט מחוזי וביועץ משפטי לממשלה. הם מכתימים את מערכת המשפט כולה.
אני רוצה להשביח את מערכת המשפט, מסביר נוה. אני לא בטוח שמישהו משומעיו לוקח את האמירה ברצינות. השנים הטובות שלו, כאשר שלט ביד רמה במינוי שופטים בכל הדרגים, גם בעליון, כאשר הקליט אנשים באובססיביות ושמר את ההקלטות לעת צרה, שוללות ממנו את חזקת התמימות.
נוה עומד כרגע בפני משפט פלילי. עלתה בי לפיכך מחשבה שאולי היא מופרכת לחלוטין: האם ייתכן שנוה חושב שאם יהלך אימים על המערכת, ישתפר מצבו בבית המשפט? בעצם, אולי הוא לא חושב – למה לחשוד בכשרים – אבל אנשים במערכת המשפט חושבים. די בכך.
זה מצב מאוד בעייתי. קצת מוזר, לכן, שכולם מסתפקים במשפטים המביכים מפי מנדלבליט, שקד, אורנשטיין ואלה שעשויים להיחשף אחריהם. לא צריך לרחם על אף אחד מהם: הם הרוויחו את המבוכה שלהם ביושר. אבל אני שואל, מה יותר חשוב, מה שפלטו האנשים האלה לפני שנים בשיחות פרטיות, או ההשפעה האפשרית של פרסום הדברים האלה עכשיו? איפה הערת האזהרה?
הפרקליטות כשלה בטיפול שלה ברות דוד, פרקליטה שהסתבכה בפלילים. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיכשל שוב.
