הבריחה של מר מונד, האלמנה קודר // ז'ורז' סימנון } תרגום: רמה איילון } עם עובד } 288 עמ'
אחת מביקורות התרבות החשובות ביותר במאה ה-20, לעניות דעתי, המסה Masscult and Midcult (ניתן אולי לתרגם: תר'[בות] המונים ותר' בינונית), שפירסם ב-1960 המבקר האמריקאי, דווייט מקדונלד — אגב, אחד הלא-יהודים היחידים בקבוצת האינטלקטואלים שנקראה 'האינטלקטואלים הניו-יורקים', קבוצה מפוארת שהייתה דומיננטית בשליש השני של המאה ה-20 — הוא מפתיע וממקם את לידתה של "תרבות ההמונים" המודרנית במאה ה-18, ולא, כפי שחלקנו רגילים לחשוב, מאוחר יותר. עוד מפתיע מקדונלד ומציין ששני אבות טיפוס של "תרבות ההמונים" מתגלמים בוולטר סקוט ובלורד ביירון, כותבים שנחשבים קלאסיים בדרך כלל. מקדונלד מבאר שהם אבות טיפוס של "תרבות ההמונים" כי סללו את הדרך לשתי מגמות שונות בה: כתיבה "על פי הזמנה", לא על פי דחף פנימי, מעין בית חרושת של רומנים. זו הדרך שמגלם סקוט הפורה. והפיכת הכותב לסלבריטאי על חשבון הכתוב. השחתה שמגלם ביירון.
ברוח דבריו של מקדונלד על סקוט חשבתי שאכתוב על סימנון. מי עוד במאה ה-20 ראוי לתואר של חרושתן תרבות מאשר סימנון? 119 (!) רומנים כתב סימנון (1903-1989) פּלאָס (!) 75 (!) ספרי בלש בכיכובו של הפקד מֶגְרֶה. בין לבין הספיק עוד לעורר את קנאתו של מאיר, גיבור 'סוף דבר', באלפי הנשים ששכב איתן, לטענתו בריאיון. גם הניסיון הלא-רב אך הלא-מתפעל שלי בקריאה באחדים מספריו הכינו אותי לביקורת מסויגת על פס הייצור הסימנוני. אבל משהו קרה. ומה שקרה הוא שקראתי את שתי הנובלות שלפנינו.
מעניין שבשתי הנובלות יש אלמנטים של תעלומה ופשיעה, אבל עיקר כוחן הוא בתיאורים הנטורליסטיים, בתפניות העלילה החכמות, ובעיקר, כפי שאטען תכף, בפסיכולוגיה מתוחכמת ו/או בדרך המתוחכמת שבה היא נמסרת לקוראים. 'בריחתו של מר מונד' מתאר את הסוחר הבורגני הפריזאי העשיר נוֹרְבֶּר מונד, שאיש לא זוכר את יום הולדתו ה-48 והוא מחליט, לפיכך, לברוח מסביבתו הלא-אוהבת לאשר תישאהו הרוח. הפתיחה המעט-שחוקה, על בורגני שמאס בחיי השגרה המשמימים, אך בכל זאת היעילה הזו, מובילה את מונד לדרום. שם חובר מונד לבחורה צעירה, רקדנית שלא בוחלת בכספי גברים אבל, בניגוד לסטריאוטיפ, ישרה וחביבה, שלא עוזבת את מר מונד גם כשכספו אוזל. השניים חיים בניס כשהם מתפרנסים מחיי הלילה המפוקפקים של העיר, מונד כמעין מחסנאי במועדון לילה שבו רוקדת ז'ולי. מונד נהנה מחיי הפרולטר החדשים שלו, הרחק מאשתו ומילדיו הבוגרים. אלא שאז משהו מכריע קורה.
'האלמנה קוּדֶר', הנובלה השנייה, מפגישה גם היא שני טיפוסים משכבות אוכלוסייה שונות. הנטורליזם של הסיפור הזה בולט יותר, בתארו בצבעים עזים את חיי העמל והחסכנות ולעיתים הפריצות החייתית של איכרים בלב צרפת (נדמה לי שבאזור עמק הלואר), והוא מזכיר בכך תיאורים קודרים עזים אצל בלזק וכמדומני ז'אן ז'יונו. הסיפור מפגיש את האלמנה מכותרתו, טאטי שמה, שעלתה דרך נישואים מהמעמד הנמוך למעמד של איכרה בעלת בית ומשק חי, ומנהלת אותו ביד רמה, עם ז'אן, בן בורגנים שישב בכלא כמה שנים על הריגת אדם, וכעת שוחרר והוא חסר כל. חיבור נוצר בין האלמנה המזדקנת והיצרית לבין הצעיר חסר הבית והוא הופך לפועל אך גם למאהב שלה. אלא שאז משהו מכריע קורה.
ללא שתי התפניות העלילתיות שרמזתי עליהן בסופי שתי הפסקאות האחרונות לא ניתן להבין מדוע הנובלות האלה יוצאות מכדי היותן נובלות הגונות לדבר מה מרשים יותר, לכדי סיפורים עם שפיץ. אבל דיון בכך כרוך במה שמכונה "ספוילר". לפיכך מי שרוצה להימנע מכך יכול לדלג על סיום הביקורת. את ההמלצה הרי כבר נתתי.
ב'הבריחה של מר מונד' מתעלה הסיפור לגובה חדש כאשר מחליט מר מונד לסיים את בריחתו ולחזור מהדרום לפריז, לאשתו ולילדיו. הוא מחליט זאת לאחר שפגש במקרה באשתו הראשונה, שברחה ממנו, ומצא אותה שקועה בצרות ומכורה לסמים. אך מה המניע לחזרה? סימנון מרמז על אפיפניה, התגלות, שחלפה על פניו של מונד: "והנה באור המפציע, ראה פתאום את החיים אחרת, כאילו נעזר בקרני רנטגן פלאיות". אך מהי ההתגלות לא מבאר סימנון ומציין שמונד עצמו חושב שהדבר "לא ניתן למסירה".
רגע התפנית הזה מעורר את חושיו הפרשניים, הבלשיים, אם תרצו, של הקורא. אני חושב שמה שאירע למונד הוא הצפייה באחריתה המרה של מי שהלכה אחרי תשוקותיה, מי שברחה כמותו. בכך התאפשר לו לחלוש באופן מקיף ונדיר על שני מחזורי חיים שונים, על שתי בחירות חיים ותוצאותיהן. והוא מחליט לפיכך שהוא מיצה את בריחתו שלו. ב'האלמנה קודר' מגביה הסיפור מעלה כשהוא מעורר בפושע ז'אן לא חרטה, בסגנון רסקולניקוב, כי אם חרדה, התקפי חרדה שפוקדים את ז'אן בקולטו לפתע עד כמה היה קרוב לגרדום. התקפי החרדה האלה שולחים אותו להתבוננות בעברו, להבנה עמוקה שמעולם לא היה לו בית, ולכן לתלות גדולה יותר בבית שפתחה בפניו האלמנה קודר. כל זה חריף ומעמיק והסוף המעט-סנסציוני לא מפריע מדי. •
הצלחתו של הקובץ טמונה בתפניות עלילתיות שמעוררות את חושיו הפרשניים של הקורא
