א. "הצרות האיומות שאירעו ליהודי פולין בשנת ת"ח ואחריה, קדמו בשנים מועטות לתקופת התנועה המשיחית הכללית, שנתעוררה על ידי שבתאי צבי [...] השמועה ע"ד התגדלות המשיח בטורקיא מצאה לה הד בין יהודי פולין האומללים. התעוררו לעומתה גם הלומדים, שהיו מלאים רוח הקבלה, גם ההמון ששנות הרעה דכאו אותו מאד ושצפה בכיליון עיניים לגאולה. כמה מיהודי אוקראינה שנשבו על ידי הטטארים, בעלי ברית הקוזקים, הובלו לטורקיא לבמת הפעולה של משיח השקר החדש; אחרים נסו לשם מפולין בעצמם [...] סוכני המשיח ונביאיו אף הם מצדם הלהיבו את דמיון ההמון בדרשותיהם על ימות המשיח הממשמשים ובאים. צרותיהם האחרונות של יהודי אוקראינה נכנסו לסוג 'חבלי משיח'".
התיאור הזה לא לקוח מישראל של שנת 2026, אלא מחיבורו של שמעון דובנוב, 'מבוא לתולדות החסידות', שראה אור בשנת תר"ע. דובנוב לא מקדיש לתנועה השבתאית יותר מדי מקום במשנתו על מחקר החסידות כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיבורו זה. כחלק מהמהלך הלאומי האוניברסלי שבו האמין דובנוב, השבתאות הייתה אפיזודה היסטורית וולגרית, חלק מאותם ימי שקיעה פולקלוריסטיים שבהם חוללו השדונים והבבא-יאגות במחוזותיה של התרבות היהודית. זו אותה התקופה שעליה 'מתרפקים' סופרי הפולקלור הגרוטסקי היהודי, דוגמאות זכורות במיוחד הן 'האדונית והרוכל' של עגנון, ו'העבד' של בשביס זינגר.
אלה היו תלמידיו של דובנוב במכון גרץ בברלין, בהם גרשם שלום והנשיא שז"ר, שהפכו את שבתאי צבי למושא המחקר המרכזי שלהם ובראש סדר היום המחקרי במדעי היהדות של מדינת ישראל. אפשר לראות את המעמד שלו זכו שני כרכי 'שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו', האופוס מגנום של שלום, לפי הדמיון בעיצוב הכריכות לאופוס אחר שראה אור באותו הזמן בכריכה קשה בהוצאת עם עובד, 'ימי צקלג', של יזהר. שלום הביא הרבה מתודות אינטלקטואליות חמורות מימי חניכותו בברלין, ייקיות. אבל מה שהוא עוד הביא במחקרו על שבתאי צבי הייתה איזו רומנטיקה גרמנית, משהו אולי מ'פאוסט' של גתה. נדמה היה ששלום במחקרו על שבתאי צבי, מבקש להחזיר את השד המשיחי בחזרה אל תוך הבקבוק. האובססיה שלו לכל פיסת נייר שקשורה בתנועה השבתאית נדמית גם כרצון להכניע את כל אותם היסודות הלא-רציונליים של התנועה השבתאית. השבתאות הייתה מבחינתו של שלום, כמו אצל מוריו, דובונוב וגרץ, הבירא עמיקתא הרוחני שאליו הגיע עם ישראל בעקבות פרעות ת"ח ות"ט. במרחק של 300 שנה, בשנת העשור למדינת ישראל, נדמה היה שהשד כבר כלוא בבקבוק. שבתאי צבי, נתן העזתי וגרסת המשיחיות הים-תיכונית של הימים האפלים והרחוקים ההם, היו אז ב-1958 בעיקר בגדר מחקר תיאולוגי. כאילו שאם יצליחו בכוח הלמדנות והשכל הבריא להוכיח את עיקרי טעותם של השבתאים יביאו תיקון וימגרו את המשיחיות.
ב. אבל משיחיות היא, כידוע, לא רק עניין תיאולוגי, אלא אולי קודם כל עניין סוציולוגי. משיחיות היא הליכה אחרי רעיון שמציע פתרון קל לייאוש וחידלון רוחני. אותו רעיון הופך המהות ונותן גם פשר לייאוש ולחידלון הרוחני. אותו הרעיון הוא גם התשובה הטובה ביותר בידי הנבערים מדעת, ההמון, וגם כלי הנשק הטוב ביותר בידי הדמגוגים; אין מורכבות, לכל יש תשובה אחת מעגלית. כמו בגזלייטינג משוכלל ביותר — אם רק תבין את מה שאנחנו כבר הבנו תבין עד כמה אינך מבין.
הסכנה הזאת אורבת לאורך כל תולדות עם ישראל, ועם הניסיונות כבר בראשית ימי קדם להפוך לחברה: משה רבנו, גיבור ספר שמות, מנפץ את לוחות הברית בדיוק בגלל הבחירה של העם לסגוד לעגל הזהב והלפנות עורף למה שביטא קדמה (עקרונות הדת המונותאיסטית בדיברות הראשונים) וכן את העקרונות לחברה הומניסטית במצוות אל תעשה באלה שבאים לאחריהם. השבתאות שונה, עם זאת, במובן זה שאם בימי קדם היו הגילויים של הבחירה בלא רציונלי חלק מהרצון להיות עם ככל העמים, הרי פרק השבתאות בתולדות עמנו, ששיאו ב-1666, פחות משני עשורים לאחר הטבח של חמליניצקי בפרעות ת"ח ות"ט, נכתב בזמן שהמחשבה האירופית ההומניסטית פרחה, תוך גיבוש של ערכי ההומניזם המודרני. השבתאים משכו את החברה היהודית בכוח בחזרה אל ימי הביניים.
אבל לא פחות מהכיוון, הייתה כאן הדרך. במובנים רבים, השבתאים ביקשו לבוא למרכזי הקדמה היהודית ולערוך שם, בלשון ימינו אנו — חפלה. כך למשל כותב יעקב ששפורטש, שספרו 'ציצת נובל צבי' הוא המקור התיעודי העיקרי על השבתאות: "ותהום כל העיר אמסטרדם ותהי לחרדת אלוהים. הגדילו השמחה בתופים ומחולות, בשווקים וברחובות [...] וספרי תורה כולם מוצאים חוץ להיכל בתכשיטין נאים, בלתי שום על לב הסכנה של קנאת ושנאת האומות". דברים דומים מספרת גם גליקל מהמלין בספר זיכרונותיה המפורסם שבו היא מספרת כיצד ראתה איך עשירי ערי גרמניה נוהים אחר היריד השבתאי, ומדגישה בתוך כך עיקרון משיחי נוסף — עקרון ה'בראש חוצות'. הכל נעשה לא בפומבי אלא בפרהסיה. הכל לא רק למען יראו אלא גם למען ייראו.
ג. מי שרוצה לעשות את ההקבלות למצב במדינת ישראל של היום מוזמן כמובן לעשות זאת, אבל אני רוצה להצביע דווקא על עוד פן בסיפור של שבתאי צבי. דווקא דרך ספר שלא נכלל (רחמנא ליצלן) בביבליוגרפיה של גרשם שלום, אני רוצה להצביע על הגיבור המושמץ כמי שסיפורו שימש גם חומר לעוד עלילה שעשויה הייתה למשוך את ליבו של הקורא התם במאה ה-19.
בשנת 1864, תחת השם יחזקאל מו"ס (ממש בשנה שבה אברמוביץ מוציא יצירה ראשונה תחת השם מנדלי מו"ס), מפרסם אייזיק מאיר דיק את הספר 'שבתאי צבי — או הסיפור הנורא על משיח השקר'. איציק מאנגר גיבורנו, בספרו 'דמויות קרובות' שנזכר כאן באחת הרשימת הקודמות, מקדיש לאייזיק מאיר דיק פרק ובו הוא מתאר אותו כסופר בעל המקצוע הראשון בספרות המודרנית, מי שביקש לו חומר למעשיות מעניינות כדי שיוכל למכור לבתי הדפוס בווילנא.
צריך לזכור שאותן שנים היו שנות גאות בדפוס ורומנים ארוכים התפרסמו בחלקים בכל השפות, וגם בעברית. אלה היו גם שנות הפריחה של ספרות פופולרית, בין אם אלכסנדר דיומא האב ואז'אן סו שכתבו בצרפתית או מיין ריד ופנימור קופר שכתבו באנגלית. במרחק של 200 שנה, אייזיק מאיר דיק כותב מעין מעשייה מארצות רחוקות, שדומה אולי ל'בת מונטסומה' ואולי לסיפורי ארץ ישראל המקראית של מאפו, שהיו אז פופולריים כמו 'אשמת שומרון' ו'אהבת ציון'. דמויות כמו אברהם מיגל קרדוזו, שרה מריה הגיורת אשתו של ש"צ, נתן העזתי, ויתר הדמויות שריצפו את סיפורו של משיח השקר על פני ארץ ישראל, ערי טורקיא וערי הנמל האירופיות הפכו בידיו של אמ"ד לסיפור נאיבי, סנטימנטלי, שבו שבתאי צבי הוא לא מה שנקרא "יימח שמויניק" אבל גם לא ממש משיח. יותר הוזה הזיות.
קשה היום לשרטט פרופיל של הקורא של אייזיק מאיר דיק באמצע המאה ה-19, כפי שקשה לשחזר את מראה פניו של נתן העזתי בשנת 1666. קשה גם לדעת אילו מהספרים שלו זכו לפופולריות רבה יותר ואילו לא. אבל המפגש עם הספרון, התמים ואולי המיתמם, מעלה כמה שאלות על תרבות וייצוגיה, ועל פנטזיות פופוליסטיות שההיגיון המעגלי הדמגוגי והשרלטני שלהם מוצג כתשובה לגיטימית מול טיעונים של הומניזם, חמלה ושכל ישר. •
שבתאי צבי, נתן העזתי וגרסת המשיחיות הים-תיכונית של הימים האפלים והרחוקים ההם, היו עיקר המחקר על השבתאות. כאילו אם יצליחו בכוח הלמדנות והשכל הבריא להוכיח את עיקרי טעותם של השבתאים יביאו תיקון וימגרו את המשיחיות
