מדובר במדינה ים-תיכונית שמשית ששורשיה בתרבות עתיקה ונערצת, וכיום ידועים תושביה בעיקר במזג חם ובפתיל קצר. יש בה פוליטיקה סבוכה, יחסי דת ומדינה מורכבים, מגוון מיעוטים והרבה חיכוכים בין גברים לנשים שבאים לידי ביטוי בקומדיות עממיות ובקולנוע חברתי מצוין.
אנחנו מדברים על איטליה, ובאותה מידה על ישראל. שתי המדינות ידידות ברמה הדיפלומטית (ותודה לג'ורג'ה מלוני), אבל לא בהכרח נתפסות כקרובות תרבותית. עם זאת, הקולנוע האיטלקי מוצא עצמו באופן עקבי במקום הרביעי הכי פופולרי בארץ אחרי האמריקאי, הישראלי והצרפתי.
ההוכחה העכשווית: "מחר יום חדש", הקומדיה החיננית של פאולה קורטלזי שנעשתה בשבועות האחרונים להיט קיץ בקרב קהל בוגר – וזה עוד כסף קטן לעומת הקומדיה "זרים מושלמים", שב-2017 הביאה כרבע מיליון צופים, זכתה לעיבוד בהבימה ולגרסה מקומית בבימוי ליאור אשכנזי. נכון, הסרט האיטלקי ההוא על הטלפונים זכה ל-18 רימייקים בעולם, ואי-אפשר לטעון שהצלחתו ישראלית בלבד, ובכל זאת, שוב ושוב ניכרות נקודות החיבור בין שתי התרבויות, שאידיאליות להצלחה באולמות, בעיקר אצל קהל מבוגר שמעדיף מצד אחד לראות סרטים אירופיים על אנשים בוגרים (מצרך נדיר בהוליווד), ומצד שני מתחבר במיוחד כשזה מגיע מתרבות וכחנית וקולנית כשלנו. בקיצור, בורקס עילית (ולא שכחנו את הצלחות "הון אנושי" מ-2015 ו"חיים משוגעים" מ-2016).
"מחר יום חדש" מבהיר במידה רבה את סוד הקסם של הקולנוע מארץ המגף: אף שהוא איטלקי בכל רמ"ח אבריו, מתרחש ברומא ומכיל ניואנסים רבים שקשורים להיסטוריה המקומית, הוא מצליח להקסים בחיבור בין האישי לפוליטי ובסיפור על אישה קשת יום ובתה, כשהכל קורה ב"שכונה" מלאה טיפוסים ציוריים שכל אחד אומר משהו על התמורות במקום. אפשר לדמיין את קישון מביים סרט כזה; שלא לדבר על רונית אלקבץ.
