והימים הם ימים נוראיים, החותרים תחת מרקם היותנו ותחת הקונספט של "מחוברים". כי מצד אחד מדובר בסדרה המתיימרת להציג תיעוד ארוך טווח של האינטימי ביותר, של האישי ביותר. ומצד שני, הנפש שלנו כמעט שנה במילואים. היא על מדים. בקיטבג הזרוק לידה מאופסנים, מעלי אבק, רצונות וצרכים אישיים. ולכן מתבקש לשאול עד איזו נקודה מותר לקחת אוויר ולמלא את הריאות בהגשמות, צרכים, חלומות, כשמסביב מנהרות?
כמה לגיטימי, למשל, לדבר על הפנטזיה שלך שמחלונות בתי כל המדינה יתנגן שיר שכתבת? כי זה מה שליהי טולדנו משתוקקת שיקרה. היא יוצרת. זה הביטוי שלה. זה עולמה. רק שהעולם שבחוץ טרוד בדברים אחרים. קיומיים. הוא מתקוטט, מתאבל, מצקצק, רואה חדשות. יש לו פחות פנאי לפתוח חלונות. והמאבק של טולדנו על עצמה מייצג אין-ספור קרבות שקופים, דוממים, שמתנהלים כאן מאז 7 באוקטובר. קרבות על היותנו, כל אחד בזירת הנפש שלו.
אז ב"מחוברים", עונה 11, שהושקה בימים אלה בהוט, יש חבורה שעושה את זה חשוף ככל יכולתה, מה שהופך לתרומה הגדולה ביותר של הסדרה לעת הזו. לא עוד הצצה לנבכיו של מפורסם או חצי מפורסם תוך חיפוש אחר תכלית, או איזו דרמה, אלא קווי ביטוי להתמודדות של כולנו.
מהבחינה הזו פרק הפתיחה של "מחוברים", שמזגזג בין גיא זו-ארץ לבין הצלם זיו קורן, שניים שנמצאים בחשבון הנפש של תחילת שנות ה-50 לחייהם, הוא מופת. הוא נע בין רבדים, מעמת בין מתחים.
למשל בין ישראל לעזה. רגע אחד המצלמה מלווה את גיא זו-ארץ ויעל בר זוהר, נוסעים אל הכביש בעוטף שבו נרצח האחיין עילי, מרימים תרמיל כדור רובה; ורגע אחר כך היא מציגה את הלחימה וההרס בשג'אעיה דרך העיניים של זיו קורן, שמצטרף לכוחות.
למשל בין האישי ללאומי. רגע אחד זיו קורן מסביר שבריאותית הוא חייב להפחית בסיגריות. זו המשימה שלו. הרופא הקציב לו חמש ביום. ותוך כדי הוא זורק משהו על סטרס; ורגע אחר כך הוא על אופנוע, שוב בדרך לעזה, או חוזר משם. מתמודד עם המבט של הבת הקטנה. מדליק סיגריה.
למשל בין הפרטי לציבורי. רגע אחד זו-ארץ הוא מנחה הישרדות הכל יכול; רגע אחר כך באים החיים עצמם, ושם זו-ארץ מתקשה להתמודד עם פנצ'ר בגלגל.
זו עונת מבחן ל"מחוברים" - האם תוכל להיות מחוברת למתחולל סביבנו, ועדיין לשמור על הזהות. זה יותר קל כשהתיעוד הוא של מעיין אדם, שאחותה מפל נרצחה בנובה, והסיפור שלה הוא הסיפור של 7 באוקטובר; המשימה הופכת מורכבת כשהגיבורות הן יעל פוליאקוב או ליהי טולדנו. תכף, בפרק השני, טולדנו תאמר בתסכול שהייתה רוצה שכולם יחזרו לביתם ושנוכל סוף-סוף לחיות בלי אשמה על זה שאנחנו קיימים.
זה יהיה רגע שבו תתגבש ההכרה שבקרב הלא-מדובר על היותנו, הובסנו. הניצחון המוחלט על עצמנו.
בקטנה
באופירה ולוינסון הציגו סקר הבוחן את מערכת הבריאות. בין היתר הוצגה השאלה "איזה ציון אתם נותנים לתפקוד שר הבריאות אוריאל בוסו מתחילת כהונתו?". 43 אחוז השיבו: "לא יודע". מה שאומר שהיה נכון יותר לשאול האם אתם יודעים מי שר הבריאות? מצד שני, בימים כאלה זה דווקא לא דבר רע לשר שלא יכירו אותו.
