כמה שהיא תנסה לברוח מזה, בסוף בית"ר ירושלים היא כמו ירדן שועה. כישרונית בטירוף, יכולה לנצח כל קבוצה במשחק נתון ונראית נוצצת כמו אלופה. מצד שני, היא גם לא צפויה. באותה מידה היא יכולה להיראות כמו קבוצת תחתית, שנאבקת נגד הירידה, להפסיד לעירוני טבריה, לא לחבר אפילו שלוש מסירות מדויקות, מבוהלת כאילו העירו אותה משינה ושפכו עליה מים קרים. פתאום היא נכבית לגמרי ושום דבר לא עובד לה, ראינו את זה גם בעונות הקודמות. בית"ר זאת קבוצה שעניינים קוסמיים כמו אנרגיות חיוביות משפיעים עליה.
עם כל הדיבורים היפים של ברק יצחקי על טקטיקה, שיטה, משמעת וכל מילות המפתח שאוהדים אוהבים לשמוע כדי להבין שמדובר במועדון מסודר ולא שכונה. הוא יודע, בתור שחקן יצירתי בדימוס, שבסופו של דבר מישהו יצטרך להדליק את הניצוץ, לתת את המסירה החכמה לתוך הרחבה, את הבעיטה מחוץ לרחבה שתדהים את השוער, או בקיצור, כל מה שהופך את הכדורגל למשחק שכונתי.
אין אפילו שחקן אחד שהוא כמו ירדן שועה בליגת העל, אלוהים רצה לפזר עליו קצת כישרון ובטעות הפיל את כל המלחייה. בימים טובים הוא הגרסה הישראלית לאנטואן גריזמן, בימים רעים הוא כמו גריזמן של ברצלונה. בית"ר כבר הפכה להיות הקבוצה שלו, אבל משחקי האגו מונעים ממנו להתקדם מכוכב כדורגל לסופרסטאר (בקנה מידה של ליגת העל, כמובן).
אם סיפסול שלו מצריך התערבות של הבעלים ברק אברמוב וכינוס של הוועדה למען האגו של שועה – אז עדיין יש פה בעיה. בעיה כל כך גדולה שעלולה גם לגרום לבית"ר לוותר עליו. כי כמה אפשר לוותר, להתפשר, להעלים עין ולקוות שיהיה טוב ושועה יקום על הצד הטוב שלו? לא משנה כמה שערים הוא יכבוש ויבשל, לאף אחד כבר לא יהיה כוח לשמוע ממנו.
ברור ששחקנים כמו ירדן שועה מקבלים הנחות, הוא לא צריך להיות הכי מהיר באימון ולא לרוץ הכי מהר במהלך המשחק, בסך הכל הוא צריך לעלות ולעשות את מה שהוא יודע. המדד החשוב אצל שועה זה השערים והבישולים. בעונה שעברה היו לו 12 שערים ושמונה בישולים, מספרים נהדרים שכל שחקן התקפה היה חותם עליהם בעיניים עצומות, יש כוכבים בליגת העל שמתהדרים בתואר "שחקנים שוברי שוויון", ואפילו לא קרובים למספרים. אצל שועה, תמיד יש הרגשה שהוא יכול יותר.
כל העולם פרוש בפניו
זאת עונה שבה בית"ר עשתה הכל כדי להתבגר ולגרום לליגה להתייחס אליה ברצינות. יש מנהל מקצועי, יש מאמן יסודי שהיה אגדה במועדון, ויש גם שקט כלכלי שאיפשר לסגור את הסגל מוקדם. לראשונה זה שנים, לבית"ר יש את כל התנאים כדי להצליח. אפילו ההפסד לטבריה עבר בשקט יחסי, בעונות אחרות זה היה גורם לה לאבד את הראש. הפעם, היא הייתה צריכה רק לסדר את העניין עם שועה ולנצל את הפגרה כדי להמשיך להדביק את כל החלקים.
ירדן שועה צריך ליהנות מכל מה שנבנה, להפוך לפנים של הפרויקט החדש, להרגיש בנוח עם זה שיש לו עזרה בהתקפה ולא הכל תלוי בו. הוא כבר הראה שהוא יכול להיות חלק משלישייה התקפית קטלנית שהביאה גביע (יחד עם דנילו אספרייה ויון ניקולאסקו), וגם עכשיו יכולה להיבנות סביבו התקפה מצוינת, עם פטריק טוואמסי, מיירון ג'ורג' ועדי יונה. כל העולם פרוש בפני ירדן שועה, הוא רק צריך לשתף פעולה, לא לעשות דרמות. אז מדי פעם הוא יישב על הספסל, ומדי פעם ברק יצחקי יוציא אותו כדי לשמור על תוצאה, לא יקרה כלום. אם ירדן שועה יתנהג כמו הכוכב הגדול שהוא יכול להיות, זאת תהיה עונת חייו.
מגרש שואב נקודות
אצטדיון גרין הפך לאחד האצטדיונים הכי קשים בליגה בזכות בני-ריינה. איך הולכת הקלישאה? "הרבה קבוצות עוד יאבדו כאן נקודות", ומכבי חיפה איבדה שם
שתי נקודות אחרי דרמה ענקית. זה כואב לאבד ככה נקודות, אבל לא אסון גדול אם מתחשבים בפציעות והעזיבה הפתאומית והלא מתוכננת של פרנצדי פיירו.
המגרש בנוף הגליל הוקם ב-1965 וכולו בטעם של פעם, בזמנים שמשחק חוץ היה משחק חוץ ולא טיול באצטדיונים החדשים בנתניה ובפ"ת. למרות שהוקמה לא מזמן, גם ריינה היא קבוצה של פעם, עם עקשנות של קבוצה ותיקה והרבה שחקנים שאתה רוצה בקבוצה שלך. בקבוצות גדולות הם היו נעלמים, בריינה הם מתעלים על עצמם.
למכבי חיפה יש סגל טוב, וכוכב כמו דיא סבע שלא מזיז לו מה אומרים עליו, אלא כמה שערים הוא מסוגל לכבוש. אחרי העזיבה של פיירו הייתה היסטריה ברשתות החברתיות כאילו הקבוצה התפרקה מכל נכסיה. והתברר, כרגיל, שהאינטרנט הגזים לחלוטין. יהיה למכבי חיפה חלוץ אחר, וגם יתר היריבות לצמרת יתקשו מאוד מול ריינה בחוץ.
