כשישבנו בנחל האסי בגלבוע ביום שישי עם חברים, בודה אמר לי: הנה, גם הישיבה בנחל הפכה פוליטית. אפילו המקום הזה שבאנו לשבת בצילו, לשכוח קצת מכל מה שקורה, לחגוג יום הולדת לחבר, הכל נגוע ומזוהם בביוב הפוליטי. הטבע ובג"ץ והם ואנחנו וכל זה תוך כדי שחייה בנחל הנפלא. כמו מים שמחפשים לאן לפרוץ ומצליחים לחדור דרך כל דבר, גם הפוליטיקה שאסור והס מלהזכיר, בסוף חייבת למצוא מקום להיות בו.
בגלל שלהפגנות אסור להיות ״פוליטיות״ וגם את יוקר המחיה אסור לשייך לפוליטיקה, החטופים זה בוודאי אסור, הטילים, הפינויים, הפיגועים, מחירי הדיור איכות הסביבה, הם אינם קשורים לפוליטיקה, הם כנראה גזירת גורל. הפכנו לאילמים בנושא זה, אבל הוא קיים למרות ההתעלמות שלנו. ראיתי ב-ynet ראיון עם נופר מור (משפיענית ויוצאת האח הגדול), שהלינה על כך שהיא רוצה לבוא להפגנות של החטופים אבל יש שם שלטים נגד הממשלה. חוסר ההבנה של הקשר בין השניים היכה בי. זה מה שקורה. הממשלה היא איזה משהו נתון, שאין לשנותו, צריך לבוא בטענות רק לסינוואר, לחמאס, לארה״ב וכן הלאה. נופר לא הבינה את הקשר, בגלל שהקשר הפך להיות קשר של שתיקה. אסור לייחס את כל האסונות לפוליטיקה, ובעצם אין קשר. כאילו, יש קשר. כשרבין היה ראש ממשלה היה קשר בינו לבין הפיגועים, כשבנט היה ראש הממשלה היה קשר בינו לבין המשילות והנרצחים. פה לא. יוקר המחייה זה עניין של כוחות שוק, המחירים בסופר הם אשמת המונופולים, דברים פשוט קורים, חבלי ארץ פשוט מפונים, אנשים פשוט נרצחים. הכל בפועל סביל, אין אחריות לדבר. ועולמנו הרי נברא במילה, וכשאסור לומר מילים הן זולגות.
הפוליטיקה שנופר מור לא רוצה לראות זולגת. היא זולגת לכביש, זולגת לנחל, זולגת לסופר, לשוק הכרמל, היא בכל מקום, בכל נשימה ובכל שיחה. אי אפשר להיפגש אפילו עם חברים שחושבים אחרת. למה לריב ולהרוס את השבת?
הפוליטיקה זיהמה את חיינו בעוד שבעלי השררה חיים במקומות נקיים, מטוהרים, טקסים בלי קהל, מטוסים פרטיים, היעדר חיכוך מושלם עם החיים עצמם. הפכנו לבית השימוש שלהם. הם פולטים ואנחנו מדיחים. מערבבים את עצמנו עם הגועל והדיבור שלהם. אבל אסור להגיד את זה, עוד מילה נעלמה כדי שלא נוכל להסביר לעצמנו מה קורה פה. ובלי מילה כידוע אין עולם.
