הכל יכול לקרות // מיטל זהר } הקיבוץ המאוחד } 76 עמ'
הדרך שמיטל זהר עשתה מספר הביכורים שלה, 'הבית לקח', שראה אור לפני כעשור, וספר השירים החדש, 'הכל יכול לקרות', היא משמעותית ומרתקת דווקא משום שחוויית היסוד של שיריה לא השתנתה. שני הספרים עוסקים בשתי פרידות מקבילות, אחת מאם שהלכה לעולמה, ואחת מבת זוג אהובה, שמובילות יחד ולחוד לצער שאין לו גבולות, לאֵבל שמסרב להיגמר, ולתחושות חריפות במיוחד של בדידות וניתוק. ועם זאת, ההבדל בין הספרים הוא דרמטי. את אסתטיקת ההתמעטות והאַין של הספר הקודם, שעיצבה עולם מינימליסטי, ריק כמעט לגמרי, שנותרו בו רק סימנים ורמזים למה שהיה לפני הפרידות מהאם והאהובה, החליפה אסתטיקה הרבה יותר סוערת, אקספרסיבית, מלאת חיים ותנועה והומור, ואפילו סרקזם וכעס. המקסימליזם החדש של זהר הוא לא פחות מנפלא; האנרגיה שלו מסחררת. והכי חשוב, הוא לא פוגם בחוכמתם יוצאת הדופן של השירים, אלא מחדד אותה.
השיר שפותח את הספר משמעותי במיוחד, ומדגיש בדרכו האירונית, הספקנית-לכאורה, המתהפכת, הספוגה במודעות עצמית, את הקונפליקט המרכזי של כל שירי הספר כמעט, הקונפליקט בין חיים ומוות; וליתר דיוק, בין ההבנה שהצער הגדול המאיים לבלוע, האבל שנתקע בין רגשות שאינם מתיישבים זה עם זה והופך למלנכוליה (כמו במאמר מפורסם במיוחד של פרויד), הוא חיוני, הכרחי, בלתי נמנע בעצם, לבין ההבנה ההפוכה, המתנגשת, שהצער הזה — אפשר לקרוא לו בשמו: דיכאון — הוא לא רק בלתי נמנע אלא גם בלתי נסבל, ולכן החריגה ממנו, הבחירה בחיים ובתנועה ובהומור, היא חיונית והכרחית לא פחות. אז איך אפשר להישאר נאמן לאבל, לצער, לדיכאון, ועם זאת לבחור בחיים? השירים לא מתיימרים להציע תשובה לשאלת היסוד הזאת, אלא מסתפקים בהדגמה מרהיבה ורבת-עוצמה של הקונפליקט עצמו; על האספקטים הטרגיים והקומיים שלו, ועל המתח הבלתי פתור בין משיכה למוות ומחויבות לחיים.
השער השני בספר, 'המחברת הכחולה', מעוצב במידה רבה כפרודיה על 'הפואמה הביתית' של אהרן שבתאי. מול שבתאי שהצהיר "אני כותב שירה// נטולת דו משמעות// הנושא שלי// הוא// נפש מכה שורשים", קובעת זהר: "אין בי מספיק חד-ערכיות כדי לכתוב (שירים)", וגם "הנושא שלי: אקונומיקה/ נפש מנכשת שורשים". הפער הוא לא רק של כיוון החוויה — בין משפחתיות לבדידות, היאחזות לקריעה, אופוריה לדכדוך — אלא גם בין ההתעקשות של שבתאי להצהיר הצהרות מרוממות רוח שאינן עומדות בסופו של דבר במבחן המציאות, לבין נכונותה של זהר לעשות את ההפך, להנמיך את עצמה כדי שהאמת תתחוור. בסופו של דבר מתברר שיש בה די חד-ערכיות (לא הרבה, אבל בדיוק במידה הנחוצה — עובדה, היא כותבת שירים); והנפש שלה אמנם מנכשת את שורשיה, אבל רק כדי שהשורשים שייוותרו לא רק יצהירו על נאמנותם אלא יהיו נאמנים באמת ובתמים, לפחות לה. בין לבין היא מצליחה להכניס למחברת הכחולה שלה פרגמנטים שיש בהם מידה בלתי מצויה של כוח ואמת, "לא ידעו קדימה ואחורה. בסוף קברו פנים באדמה", או: "הכל מִתְחַיֶּה מן המתים// אבל היא/ היה לה בית קברות באמצע החזה", וגם "הכמיהה לגוף אחר/ פותחת את העור".
בבסיס הספר עומדת ההכרה בהכרחיותו של הקונפליקט, של החוויה הדו-ערכית, ההיגד הדו-משמעי, המבט הכפול, ובתפקידם לא רק כגורם מדכא או מכשיל אלא גם כמקור של תנועה, הומור, שירה. ההכרה הזאת מגיעה לשיאה בשער השלישי, 'אור לבן, חור שחור', פואמה חכמה, יפהפייה, שיש לה שני גיבורים הופכיים-לכאורה, המייצגים כל אחד בדרכו את נוכחות המוות בחיים, ומצליחים להיות שונים לחלוטין למרות הדמיון ביניהם: בעוד החור השחור מתעקש להיות פתייני, מסתורי, רב-פנים, מכושף ומכשף, דווקא האור הלבן לומד להיות יומיומי עד העצם, טרחני מרוב איפוק, נאמנות ומעשיות. ואיפשהו ביניהם, בין מלנכוליה לאבל, החיים והשירה מתאזנים. •
סכמה של כפיפות
אֶת הַמִּין אֲנִי מְקַיֶּמֶת בְּשֶׁקֶט מְשַׁמֶּשֶׁת
בִּמְשׂוּרָה אֲנִי נְתוּנָה בְּאֵין מַפְרִיעַ בְּאֵין
בְּרֵרָה אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֵיפֹה חָלָה בִּי
תְּמוּרָה פַּעַם הָיְתָה בִּי
אֶפְשָׁרוּת גָּבְרָה בִּי נְטִיָּה נִדְרֶשֶׁת הָיִיתִי
לְקַצֵּר בִּדְבָרַי לְקַצֵּר בְּיָדַי נִדְרֶשֶׁת הָיִיתִי
לְאִפּוּק הַיּוֹם לֹא נִדְרֶשֶׁת דָּבָר־
מָה הִשְׁתַּבֵּשׁ הָפַכְתִּי מֻכְרָחָה אוּלַי
אִבַּדְתִּי אֶת חוּשׁ הַהַרְפַּתְקָה כְּבָר
לֹא שׁוֹאֶלֶת אִם שִׂמְחַת נִצּוּלִים הִיא שִׂ — לֹא
מַגְדִּישָׁה אֶת הַסְּאָה מוֹשֶׁכֶת בִּכְתֵפִי מוֹשֶׁכֶת
בְּלִבִּי אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֵיפֹה חָלָה בִּי
תְּמוּרָה כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתִּי מִתּוֹךְ וְנִקְשַׁרְתִּי בַּעֲבוֹתוֹת
לָרְחוֹב
