אפשר היה לדון בנחיצות של 'מחוברים' בעידן האינסטגרם, שבו גם ככה כל סלב פותח את הבית ואת הלב בפני כולנו, אבל אז הגיעה העונה החדשה בהוט והוכיחה שהפורמט לא רק עובד, אלא הוא אפילו חשוב, ולא בגלל המובן מאליו. נכון, השכול של מעיין אדם שאיבדה את אחותה מפל בנובה, ושל גיא זו-ארץ, שאיבד את האחיין שלו, עילי, באותו אירוע טרגי, מייצגים את מה שיותר מדי משפחות עוברות מאז 7 באוקטובר, וכדאי כמה שיותר לזכור ולהזכיר שהם עדיין בתוך האירוע. בנוסף יש גם את התיעוד של זיו קורן, שיצא ב-7 באוקטובר לדרום כדי לצלם בזמן אמת את מה שקורה שם. הרשמים שהוא מביא משם הם בעלי ערך היסטורי, עד כדי כך שבא לרוץ אליו, לחבק אותו ולהגיד לו תודה שהוא סיכן את החיים שלו למען הדורות הבאים. כל אלו הופכים את 'מחוברים - החיים במלחמה' ליומן שהוא גם אישי וגם של כולנו, שבו מפורט מה שעובר עלינו בשנה האחרונה.
אבל לצד זה יש גם את החיים עצמם, היום-יומיים, הפשוטים - אם אפשר לקרוא להם ככה - שכוללים את ההתמודדות של ליהי טולדנו עם הצלקת שעדיין נותרה בה מהתקופה שבה חשפה את נטיותיה המיניות בפני אמה ובתמורה נאלצה לצאת מהבית, וההתמודדות של יעל פוליאקוב עם אמא שוש. סצנות ההתעמתות של שתי הנשים-בנות עם אמותיהן הופכות את הבטן וקורעות את הלב ומשאירות את הצופים חסרי מנוחה ונחמה, כי אין ספק שזה מאוד מצחיק לשמוע את שוש מקללת פוליטיקאי, אבל זה עניין אחר לשמוע אותה מספרת ליעל למה היא הייתה ילדה נוראית ומסבירה למה קראה לה "שרמוטה" כשהייתה בת עשר.
אין הנכתב פה בא כדי להפחית בחשיבות של שלושת הגיבורים שמתמודדים עם טראומות המלחמה, עם הכאב שלהם ועם כמות הדמעות שגם זולגות לנו, הצופים מהצד, אלא רק לכוון את הפנס, או את המצלמה אם תרצו, אל העובדה שהמלחמות בבתים נמשכות ויימשכו גם אחרי שהמלחמה החיצונית הנוראית הזו שלנו תסתיים, ואחרי שכל החטופים יחזרו בעזרת השם. הקרבות בבתים יכולים להיות הרבה פחות טרגיים מאלו שבשדות הקרב, אבל הם חשובים כדי שנצליח לחיות פה טוב. ולפחות בקרבות האלו יש לנו סיכוי להיות פסע מניצחון.
