כל אחד מארבעת האלבומים שהוציאה משינה במחצית הראשונה של הניינטיז – מ"העמותה לחקר התמותה", דרך "מפלצות התהילה" ו"שיא הרגש" ועד ל"להתראות נעורים, שלום אהבה" – מיקם אותה במקום אחר מבחינת הגישה, הסאונד וההשפעות. כל אחד מהם לא רק הרחיב את הצליל המשינאי, אלא גם הפך את ההרכב למגובש יותר, בוודאי בגזרת הנגינה.
"שיא הרגש", שיצא בקיץ 1993, הגיע לאחר "מפלצות התהילה", שבו נקטה הלהקה גישה של פרוע עד הסוף, והקהל מיאן להתייצב. לעומתו, "שיא הרגש" התקבל בתשואות. הלהיטים מתוכו – "נגעה בשמיים", "גברת שרה השכנה" ו"דני" – הושמעו יפה ברדיו, ונדמה שפאזת הבלוז-פאנק כאן קלעה לאוזן המקומית יותר מקירות הגיטרות שהצדיעו לפיקסיז ולסוניק יות' בדיסק הקודם.
הלהקה, שתחגוג בשנה הבאה 40 להיווסדה, למדה בשנים האחרונות איך לטפל בנכסי העבר שלה, ו"שיא הרגש" הפך כעת ל"פחי שואו והמופע של שיא הרגש", עם בונוס משמח בדמות "להתראות אהובתי" שהוקלט אז ונותר בחוץ. לא רק השם והעטיפה שונו, אלא גם השירים. טכנאי המיקס רונן רוט קיבל את הסלילים שהלהקה הקליטה אז, ופתח אותם: ב"כולם אומרים לי תיזהר" יש עוד קצת מהגיטרה הבלוזית של שלומי ברכה ומההאמונד של אבנר חודורוב; ב"מה אני עושה למעני" יש תגבור באגף התרועות; הוויולה של הדר גולדמן ב"נגעה בשמיים" זוכה לתוספת צבע; ו"נובל" המעולה מדגיש בגרסתו החדשה עד כמה טובה התקשורת בין הבס של מייקל בנסון לתופים של איגי דיין. גם השירה של יובל בנאי לאורך האלבום נשמעת חיה יותר, והדיבורים בין השירים הם ממתק אמיתי.
"פחי שואו והמופע של שיא הרגש" מחייה את רוח אופרת הרוק שמשינה ביקשה ליצור אז, והמהדורה החדשה של האלבום בתקליט עולה על המקור בכל היבט
