חברות כמו של ג'יזל אלמקייס (85) ורינה אקיאן (84) יש רק בסרטים. הסרט "איפהתלכי" שאמור לעסוק בנושא כואב, ובמרכזו שתי הנשים הללו נאלצות לעבור לתל-אביב משדרות בגלל אירועי 7 באוקטובר, הופך בזכות החברות הזאת לאחד המוצרים הכי אופטימיים על המסך.
עוד לא עברה שנה וכבר הוצפנו בסרטים דוקומנטריים על 7 באוקטובר, חלקם לא ממש אפויים. "איפהתלכי" של הבמאי איתן כהן בהחלט מצליח לבלוט כמו פנינה, בזכות שתי הגיבורות הלא-שגרתיות שלו. ג'יזל ורינה עוברות לגור בבית מלון, אבל בתור נשים עטורות ניסיון הן הופכות את הלימון ללימונדה ונהנות מכל מה שיש לעיר להציע. הסרט מחמיא לתל-אביב כמו שהוא מחמיא לגיבורות שלו. פתאום היא שוב העיר ללא הפסקה, העיר שהכל קורה בה, ש"לא הולכים בה לישון בתשע–עשר כמו אצלנו", כמו שנאמר ע"י גיבורות הסרט. לא העיר הפקוקה שנראית כאילו היא בשיפוצים כבר 50 שנה בגלל הרכבת הקלה, אבל שומרת במקביל על מחירי דירות של מנהטן. תל-אביב בעיניהן של החברות הכי טובות משדרות היא תל-אביב של השירים והסיפורים אודותיה, עיר מהאגדות ולא עיר חסומה שנראית ברוב שעות היום כמו שיפוץ שלא הושלם, ששווה אפילו לגור בבית מלון לכמה חודשים כדי ליהנות מכל מה שיש לה להציע.
המבט האופטימי של שתיהן על העולם מעורר השראה, ומשפטי המחץ מהסרט יכולים להמיס כל אחד ("מה יש בת"א שאין לנו? רכבת ועזריאלי", "למפונים יש גלידה?"). גם המוזיקה שמלווה את הסרט עוזרת לו להפוך לעוצמתי ומרגש מאוד. בגלל שהסיפור כאן הוא מאוד חזק, הסרט הזה לא צריך קונפטי ואפקטים מיוחדים. הגיבורות מספיק מיוחדות, והסרט נגמר מהר מדי. בימים כאלה אנחנו זקוקים לכמה שיותר סרטים כמו "איפהתלכי", שהוא בהחלט מוצר תרבותי שאפשר להתאחד סביבו ולהרגיש לכמה רגעים שאנחנו עם אחד עם מטרות משותפות. לא קל לעשות סרט ישראלי שגורם לצופים שלו להרגיש שיש עוד טוב בעולם, ו"איפהתלכי" עומד במשימה הזאת בקלות כאילו הוא סרט של פיקסאר. קל לאהוב אותו וכיף להתחבר אליו.
כיאה לסרט האופטימי והמתוק שהוא, "איפהתלכי" מסתיים בחזרה הביתה לשדרות, איפה שכולם מכירים את כולם ומגדלים אבוקדו בגינה. רינה וג'יזל חוו את 7 באוקטובר, והטראומה מהיום הזה מוזכרת מדי פעם, ממש בחטף, בכמה מעשרות שיחות הטלפון ביניהן (זה הדור שפחות מתחבר להודעות טקסט, וטוב שכך). זאת בחירה מעניינת לשים את מה שקרה ברקע ולהתרכז במפגש של ג'יזל ורינה עם תל-אביב. זאת הגדולה של הסרט הזה, בחירה מודעת בטוב ושמירה על אופטימיות בזמן שהפסימיות משתלטת על הכל. אם היו נותנים לג'יזל ורינה להנהיג את המדינה, מזמן הייתה ממשלת אחדות ובטוח שהיינו במצב הרבה יותר טוב עכשיו.
בקטנה
איך התייחסו אתמול למעצר השערורייתי של שלוש הנשים בהרצליה במהדורה המרכזית של ערוץ 14 ? כמובן, בהתקרבנות על כך ש"ביתו של יולי אדלשטיין הפך למוקד להפגנות בחסות אנשי השמאל". מעניין אם לערוץ 14 הייתה בעיה עם זה שהיו מפגינים מחוץ לביתם של חברי הממשלה הקודמת.
