יש קו שמחבר בין שלל הזירות שישראל נלחמת בהן במקביל: מחסור קיצוני בקבלת החלטות קשות, חלקן לא פופולריות ואחרות בעלות השלכות דרמטיות. מדינה שלמה כבר שנה מחכה להנהגה מדינית וצבאית שתוציא את העגלה מהבוץ, אבל במקום מהלכים נועזים ואסטרטגיים נאלצת להתרגל למציאות בלתי נסבלת של נרמול הטרלול שמשרת בעיקר את החזון האיראני: לשחוק את ישראל מדינית, ביטחונית, כלכלית וחברתית עד להשמדה. לא ניצחון ולא מוחלט.
1 צפייה בגלריה
הצבעה על התקציב במליאת הכנסת
הצבעה על התקציב במליאת הכנסת
נתניהו וגלנט
(צילום: רפי קוץ)
מילא שישראל מפנה עורף לתפיסת הביטחון שהחזיקה אותנו בשכונה העוינת יותר מ-75 שנה, כלומר מלחמות קצרות ככל האפשר שעוברות מהר ובחדות לשטח האויב, הממשלה כביכול הכי ניצית וימנית, בראשות "מר ביטחון", פשוט מסרבת לקבל החלטות מכריעות ומשאירה לאיראנים שער ריק.
ומכיוון שהרעה נפתחה מדרום, משם גם צריך להצביע על החידלון: כבר חודשים רבים שלא מתנהלת בעזה מלחמה אלא לחימה בעצימות משתנה. בהיעדר עסקה, שלצערנו לא נראית באופק המיידי, חובה לקבל החלטה על אופי השליטה בגבול שממנו יצא טבח 7 באוקטובר.
צה"ל אמר מזמן שהכרעת חמאס דורשת חלופה שלטונית. רשות פלסטינית, ממשל צבאי ישראלי, בורד בינלאומי – רק שיחליטו. עד אז, חמאס ממשיך להשתקם בכל חלקי הרצועה וההישגים המבצעיים המצוינים נשחקים משמעותית. זאת ועוד, חמאס מנצל את הסיוע ההומניטרי, מחלק אותו בעצמו לאוכלוסייה או מוכר אותו ומשלשל לקופתו סכומים נאים שלא מופנים להקמת גני ילדים. מצד אחד, צה"ל מונחה לאפשר את הכנסת הסיוע כדי לשמר אורך נשימה ולגיטימיציה בינלאומית להמשך המלחמה. מהצד השני של אותו המטבע - חמאס מנצל את הסיוע הזה כדי להשתקם ולהתעצם צבאית ומשילותית. דרג מדיני סביר מבין שהפלונטר הזה מחליש את היכולת להשיג הכרעה ומחליט לכאן או לכאן. אצלנו לא שומעים על זה.
צה"ל אמר מזמן שהכרעת חמאס דורשת חלופה שלטונית. רשות פלסטינית, ממשל צבאי ישראלי, בורד בינלאומי – רק שיחליטו. עד אז, חמאס ממשיך להשתקם בכל חלקי הרצועה וההישגים המבצעיים המצוינים נשחקים משמעותית
גם בזירת הצפון נגמר הזמן. מאות שיגורים ביום, עשרות אלפי ישראלים וישראליות שעקורים מבתיהם כבר שנה ויישובים שלמים נטושים או מלאים בתושבים ותושבות מתוסכלים במרחבים המוגנים. הדרג הצבאי כבר שבועות מספר לנו על תוכניות מבצעיות שהושלמו ומוכנות למימוש. הדרג המדיני מפזר הבטחות על העברת הכובד המבצעי של צה"ל לצפון. בפועל: כלום בפיתה. אפילו ישיבת קבינט על הכנסת הצפון למטרות המלחמה בקושי מצליחים לכנס.
תושבי הצפון בפרט ויתר המדינה בכלל ראויים להנהגה צבאית ומדינית שתקבל החלטות בהקדם. הציבור בישראל ערוך לספוג מלחמה עצימה לטובת הרתעה אזורית, אך גם זה לא יישאר לאורך זמן – ספק אם ישלים עם ארוחות חגים במקלטים. בכירים במטכ"ל אומרים שצריך להגיע למהלך התקפי, אך לא מתוך הידרדרות אלא מתוך הזדמנות, במכה מפתיעה למשל, כדי למקסם הישגים. נתון נוסף שצריך להתחשב בו הוא מזג האוויר: כניסה לחורף ולמלחמה בבוץ הלבנוני תקשה על הלחימה. בשלב זה, אלוף פיקוד הצפון ומפקד חיל האוויר דוחפים להרחבת המערכה (אלוף תומר בר רצה בכך מהרגע הראשון), אולם הרמטכ"ל מעדיף למצות את המגעים לעסקת חטופים שתביא לסגירת העימות בלבנון.
השר גלנט, שדרש מערכה בצפון כבר ב-11 באוקטובר, ממש מתנגד למלחמה כעת. וראש הממשלה? הוא אמנם מצהיר על כוונתו לשנות את המצב אבל לא דוחף את צה"ל לשם, בדיוק כפי שלא דחף לצמצם את הסיוע ההומניטרי לחמאס, שהוא הכלי האפקטיבי האחרון שיש לישראל. בינתיים סינוואר שומע שחלום התלכדות הזירות שלו יכול להתגשם בכל רגע, אז למה שיהיה לו דחוף להגיע לעסקה שתשיב חטופים וחטופות?
בגזרת יהודה ושומרון כבר אי-אפשר שלא להרגיש את החום הלוהט של ההסלמה. טרור סכינים אאוט, ירי ומכוניות נפץ - אין. למעלה מחצי מיליון ישראלים מתגוררים בשטחים ותוהים אם גם להם מחכה 7 באוקטובר.
שורת מבצעים מוצלחים של פיקוד המרכז והשב"כ בגזרה נותנים מענה טקטי טוב, אבל גם פה נדרשת החלטה אסטרטגית: האם ישראל משמרת את התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית? או שמא היא בוחרת לצאת למבצע גדול בסגנון חומת מגן? ומה בכלל המדיניות כלפי הרשות? הרי אם יש משהו שהבנו על בשרנו ב-7 באוקטובר, זה ש"ניהול הסכסוך" הוא פורמט שעובד עד שהוא לא - ואז האסון מתפרץ פנימה בכל הכוח.
יוסי יהושועיוסי יהושוע
אם הלוחמה בגבולות לא מספיקה, באה גם החזית התימנית ומאתגרת שוב ושוב את מערכות היירוט וההגנה של ישראל, כפי שקרה בירי אתמול בבוקר לאזור המרכז. אחרי תקיפה מוצלחת ופומבית בנמל חודיידה, שבאה בעקבות ירי לתל-אביב, נרשם שקט מכיוון הזירה שמפעילים האיראנים. דווקא עכשיו, אחרי שיגור הטיל לכיוון גוש דן והשפלה, נדרשת תגובה נוספת, בעצימות ופומביות גבוהה. הדבר האחרון שישראל יכולה להרשות לעצמה הוא לנרמל גם את הטילים שמתעופפים משם לגוש דן ואילת.
ונדמה שהכל חוזר תמיד לזירה המורכבת מכולן, שמובילה את כלל הזירות ביחד ומקורה באיראן. התחכום ואורך הרוח האיראניים דורשים מדיניות ומענה בשני צירים מקבילים: האחד הוא בלימת וסיכול תוכנית הגרעין והשני הוא בלימת וסיכול ההתבוססות של זרועות הפרוקסי על גבולות ישראל בצד פעולות טרור בחו"ל. אי-אפשר להסתפק בנאומים וציורים על במת האו"ם. נדרשת מדיניות ועשייה ברורה. בראשות הממשלה ניצב אדם שזאת גולת הכותרת של משנתו וכהונותיו. למה הוא מחכה?
פורסם לראשונה: 00:00, 16.09.24