עוד תגיע השעה להחליט אם הטלוויזיה של 2024 הייתה מצטיינת – לא בטוח שפרסי האמי נושאים בשורה בהקשר הזה - אך כבר עכשיו ניתן לקבוע שהיא נראתה מעולה. אחת הסיבות לכך היא טרנד, שכדרכם של טרנדים נדמה שהופיע משומקום ובדיעבד נראה מובן מאליו: עיסוק בלתי פוסק באופנה. מדרמות תקופתיות על מעצבים ומעצבות ועד יצירות דוקומנטריות על תופעות בולטות בתחום – 2024 היא השנה שבה לא רק השטן לובשת פראדה, אלא המסך כולו.
רק בשבוע שעבר, לדוגמה, עלתה בדיסני פלוס סדרת התעודה "המגזין ווג: שנות ה-90", שצולל לנבכי העשור שבו עברה תעשיית האופנה מספר מהפכות והוציאה דמויות שמלוות מגזינים גם אחרי 30 שנה. באותו שירות אפשר למצוא דרמות מושקעות על קרל לגרפלד הגרמני וכריסטובל בלנסיאגה הספרדי. האחרון מופיע גם כדמות משנה באחת הסדרות היפהפיות (תרתי משמע) של השנה – "המראה החדש" (אפל טי-וי פלוס), שמתארת בכישרון וברגישות את קורותיהם של כריסטאן דיור (בן מנדלסון) וקוקו שאנל (ז'ולייט בינוש) בימים הכי פחות זוהרים של פריז – מלחמת העולם השנייה.
מן הסתם, הבגדים שאנחנו לובשים (או ליתר דיוק, חולמים ללבוש) ומי שעושים אותם לא התחילו לעורר עניין רק לאחרונה, אולם האינפלציה בתחום לא נראית מקרית. ראשית, הטלוויזיה תמיד משוועת לסיפורים טובים ולדמויות איקוניות, ותעשיית האופנה היא מרבץ נפט פורה ועשיר. אבל זה לבדו לא מספיק, ולכן ניתן גם להרהר על הקשר בין טרנד האופנה בטלוויזיה לעידן הפוטושופ, הפילטרים ובמידה מסוימת גם תרבות הביטול. גיבורים וגיבורות כמו דיור ושאנל – או ג'ון גליאנו, שניצב במוקד של דוקו מדובר על עלייתו ונפילתו – מעלים על נס את המתח ואת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין החזון היצירתי הנועז לאישיות המורכבת ולעיתים גם האפלה. יחד עם הפרספקטיבה של "ווג" על הניינטיז נוצרת תנועה תרבותית שמבקשת לשאול אם האופנה העכשווית, תחת התכתיבים הטכנולוגיים והמסחריים, מספקת את אותו ניצוץ שהיה שם בוודאות בזמנים אחרים, או שנותר רק להתגעגע אליו באמצעות בינג'.
