סונטה 115
שׁוּרוֹת כָּזָב כָּתַבְתִּי, כִּי אֵין דֶּרֶךְ
שֶׁעוֹד יוֹתֵר מִזֶּה אוֹתְךָ אֹהַב.
אַךְ לֹא עָלְתָּה בִּי מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת
כִּי אֵשׁ לִבִּי תַּזְהִיר עוֹד וְתִלְהַב.
בַּזְמַן הָגִיתִי, עַל רִבּוֹא שְׁלִיחָיו,
נִפְתָּל בֵּין נְדָרִים, שׁוֹבֵר צַו מֶלֶךְ,
מַכְהֶה כָּל זִיו, חֹד כַּוָּנוֹת יִשְׁחַק,
מַטֶּה כָּל לֵב נָחוּשׁ כִּמְטֻטֶּלֶת.
אֲבוֹי, עַל מָה, פּוֹחֵד מִיַּד הַזְמַן,
לֹא שַׂחְתִּי אָז: "אֹהַב יוֹתֵר מִכֹּל"?
עֵת בִּטְחוֹנִי גָּבַר עַל כָּל מִשְׁעָן,
שַׁח לַהֹוֶה, בַּשְׁאָר חַשְׁדָּן גָּדוֹל?
הָאַהֲבָה תִּינֹוק הִיא, וְאִם כָּךְ
הַנַּח לָה שֶׁתִּשְׂגֶה עוֹד וְתִפְרַח.
סונטה 116
לֹא, אֵין מִכְשׁוֹל לִבְרִית נַפְשׁוֹת אֱמֶת!
לֹא אַהֲבָה הִיא זוֹ הַמִּתְחַלֶּפֶת
מוּל כָּל חִלּוּף, לֹֹא זוֹ שֶׁתִּתְגַּמֵּד
בִּפְנֵי כָּל מְצוּקָה, רֹאשָׁה כּוֹפֶפֶת.
לֹא, אֵיתָנָה כְּמִגְדָּלוֹר שֶׁל קֶבַע,
תֵּישִׁיר מַבָּט בִּרְעֹם סוּפוֹת מַרְדּוּת;
הִיא כְּכּוֹכָב סְפִינוֹת בַּיָּם נוֹתֶבֶת,
עֶרְכּוֹ חִידָה, אֲבָל גָּבְהוֹ מָדוּד.
הָאַהֲבָה לֹא כְּסִיל הַזְמַן, גַּם אִם
אֹדֶם פָּנֶיהָ חֶרְמֵשׁוֹ יִקְצֹר.
הִיא לֹא תִּכֹּף מוּל חֵלֶף הַיָּמִים,
וּגְאוֹן רֹאשָׁה תִּזְקֹף עַד רֶדֶת בּוֹר.
וְאִם שְׁגָגָה הִיא וּדְבָרִי כָּזָב,
כְּלוּם לֹא כָּתַבְתִּי, אִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.
סונטה 117
תִּנְזֹף בִּי, כִּי הַכֹּל נִזְרָה לַשָּוְא,
גְּמוּל חֲסָדֶיךָ לָרוּחוֹת פִּזַּרְתִּי,
זָנַחְתִּי לֵב אֲשֶׁר אוֹתִי יֹאהַב,
חוֹבִי לְךָ מִיּוֹם לְיוֹם צָבַרְתִּי.
כִּי עִם זָרִים שִׁחַתְתִּי זְמַן פָּרוּעַ
וִיקַר לִבְּךָ אֶל הֲבָלִים אֶשְׁחַק;
כִּי מִפְרָשִׂי נָטִיתִי לְכָל רוּחַ
וּבְלֵב יָמִים מֵרְאוּת עֵינְךָ אֶרְחַק.
כְּתֹב כָּל זְדוֹנִי וְכָל מְשׁוּגוֹתַי,
הוֹסֵף חֲשָׁד לְכָל אָשָׁם וָרֹעַ;
הַזְעֵף אֵלַי פָּנֶיךָ עַד בְּלִי דַּי,
אַךְ לַשִּׂנְאָה בִּי אַל תִּתֵּן לִפְגֹּעַ;
כִּי כֵן אָשִׁיב: בִּקַּשְׁתִּי אַךְ לִבְחֹן
הַאִם לָעַד אַהֲבָתְךָ תִּכֹּן.
