תתחילו בעגלת הקפה של סטלה. יופי של מקום להתחיל איתו את הבוקר. או הצהריים. קפה מעולה, סנדוויצ'ים – יש גם קטנים למי שחוסך קלוריות עם סלט קטן. בכל מקרה, אל תוותרו על עוגת הגבינה של איילת לוי, בת המושב, שיחד עם בן זוגה, זהר לוי, הקימו את המקום.
אם יהיה לכם מזל, ולזהר יהיה זמן, תיהנו גם מאחד שיודע איך לספר סיפור. למשל על אמא שלו, סטלה, שהעגלה נקראת על שמה, שנולדה ביוגוסלביה, הייתה בת שנתיים כשפרצה מלחמת העולם השנייה והוריה מסרו אותה לצוענייה שמסרה אותה לבית יתומים ששם, בדרך נס, מצאה אותה האם שיצאה לבד מהיערות אחרי שהאב נהרג.
הרעיון עלה בימי הקורונה. ראשת המועצה אושרת גני גונן הובילה את היוזמה במושבים, הוועד הקצה את השטח, ובסוף פברואר 2023 המקום נפתח. העגלה יושבת במתחם מטופח, בלב המושב, צמוד לבית העם. אוסף אקלקטי של שולחנות וכיסאות בפינות מוצלות, שיוצרים חוויה מהנה, ומי שמנהלת את המקום, בחיוך גדול, זו הבת שחר, אחות במקצועה, המתמרנת בין בית החולים לעגלה.
"חשבנו על כל פרט", מסביר זהר, "מיקום, התייחסות לנוף, למרחבים, יצירת מקומות חנייה, גינון, תפריט עשיר – שישה סוגי פאי, ארבעה סוגי קיש, מאפים ועוגות גם לצמחונים ולטבעונים".
לצוות הצטרף השף עופר שני, גם הוא בן המקום, והם פתחו "עם חשש קל מהלא-נודע", אומר זוהר, רק שבמהרה נדהמו לגלות לכמה אהבה ופרגון הם זוכים. ולא רק של אנשי מגשימים. אני כבר פגשתי שם פעמיים, ולגמרי במקרה, חברים מתל-אביב.
"זה לא קל לנהל עסק מהסוג הזה כשאין לך מושג כמה אנשים יגיעו מחר", הוא אומר, "אבל זה כיף גדול לפגוש ולהכיר אנשים חדשים שהפכו לחברים". חברי ילדות שמגיעים מכל הארץ, נשים לאחר לידה, פגישות עסקיות, בני נוער שולחן ליד שולחן עם הגיל השלישי. והפתעות: צעיר שהגיע עם גיטרה, חיבר את המיקרופון לחשמל ופצח בשירה; זוגות שהחלו לרקוד סביבו; ויוזמות שנולדו בהמשך, בעיקר בימי שישי עם דוכני תכשיטים, עציצים, בגדים, מתנות לחג ועוד. ומכיוון שהעגלה צמודה לבית העם, שאליו צמוד ממ"ד גדול, אנשים הגיעו גם בימים הסוערים של תחילת המלחמה.
פתוח כל יום בין השעות 20:00-7:30, ובשישי עד 15:00. כותבים בווייז: הקפה של סטלה, מושב מגשימים.
שמן זית וסבונים טבעיים
מושב מגשימים, שכאן המקום הראוי לציין שגדלתי בו, ובו נמצאת חממת רינגל לצמחי בית שבן זוגי מנהל – שגם אליה אפשר לקפוץ לביקור קצר ולצאת עם עציץ או שניים – נמצא מערבית לכביש 40, בין צומת בני עטרות לפתח-תקווה, וחיים בו היום יותר מאלף תושבים. את המושב הקימה קבוצת חיילים משוחררים בתום מלחמת העצמאות, ולא במקרה יצא שהסיבוב הזה עובר בין הדור השני והשלישי של המייסדים.
וכך, בתחנה הבאה תוכלו לפגוש את אראלה ואבנר אשד, שאין להם תשובה טובה לשאלה אם העיסוק בחקלאות הוא חיידק חולף או מחלה כרונית. במקרה שלהם, כנראה עניין כרוני. שניהם בנים למייסדי הכפר, שחלמו והגשימו, ולאחר קריירה ארוכה ומצליחה בצבא ובהייטק (אבנר) והוראת ביולוגיה (אראלה) החליטו לחזור לשורשים. לעבודת האדמה. וב-2007, לאחר התלבטות, נטעו כרם זיתים. "בתחילה נטענו את חלקת הלצ'ינו והמורייולו", אומרת אראלה, "ובהמשך את חלקת הקורטינה, הקלמטה, והקורנייקי". שמות שאולי לא אומרים הרבה, אך אחרי שתטעמו מהשמן שלהם, שזוכה כבר כמה שנים ברציפות בתחרויות בינלאומיות, תבינו שאמנם כל הזיתים ירוקים, אבל לא כולם אותו הדבר. "העבודה בכרמים", הם אומרים, "מבוססת על עבודה עצמית בסיוע הדור הצעיר שגר במשק, וכל הפעילות נעשית באהבה ובהקפדה על כל פרט".
מה שהיה פעם חדר הקירור לוורדים הוסב לחדר אחסון לשמן הזית, שלאחר סינון מועבר למכלי נירוסטה סגורים למניעת התחמצנות. ובמשך הזמן הוסיפו מוצרים כשמן מטובל לימון וטימין (מעולה!), זיתים כבושים וסבונים טבעיים.
לאורחים הם מציעים סיור בכרם, ולמי שירצה לשמוע גם יספרו על הפגיעה המתמשכת בחקלאות הישראלית וכמה צריכים להתעקש אלו שרוצים לדבוק באדמה ולייצר. "ולמרות הקשיים, אנו יוצאים לעבודות הכרם בשמחה ובתשוקה ושמחים מעמל כפינו". יסבירו על תהליך ההפקה, ויציעו טעימות שיעזרו, או אולי יקשו, על בחירת השמן המועדף. על הדרך אפשר גם לרכוש סבונים תוצרת בית מחומרים טבעיים.
ולגבי הפרסים: הם נבחרו לאחד מעשרת השמנים הטובים בעולם בתחרות טראוליבו, ב-2021. וב-2023 קיבלו מדליית זהב בתחרות בינלאומית באיטליה, לשמן הקורטינה ולשמנים בטעמים. תעודות נוספות תלויות על קירות בית הקירור.
אראלה אשד, 054-2000494
קרמיקה וריבות
פחות מחמש דקות נסיעה משם נמצא הסטודיו של טלי נצר, דור שלישי למייסדי המושב. היא גרה בבית שהיה של סבתא שלה, שגידלה תרנגולות – חצי מושב קנה אצלה ביצים ישר מהלול – וטיפחה מטעי אבוקדו, אפרסמון ואשכוליות. "החיבור שלי לאדמה", אומרת טלי, "הוא סוד הקסם. למדתי לשלב את החיים הדינמיים של גידול ילדים, עבודה – 25 שנים מתכננת בכירה בבנק הבינלאומי – תחזוקת הגינה כשכל הזמן הטבע והשפע מסביב מהווים השראה ליצירה שלי". וכך, בסטודיו שהקימה בצמוד לבית היא מייצרת כלי קרמיקה שימושיים, קולעת סלים מחומרים טבעיים, רוקחת ריבות ומייבשת צמחים שהיא מגדלת לחליטות תה בטעמים מעולים. "והכל, היא אומרת, "בהתאם לעונות השנה ומגידולים אורגניים".
במקביל היא מטפחת אוסף של פריטי וינטג' ואספנות מיוחדים, שאסור לדלג עליו.
הבית תמיד פתוח ותמיד אפשר לטייל בגינה, ליהנות מהאווירה, ולצאת עם כלי או שניים. ויש גם מארזי מתנה מיוחדים, שילוב מקסים של יצירות קרמיקה, עבודות קליעה ושקית-שתיים של תה ריחני.
טלי נצר, 054-4945474
כל צבעי הטבע
כשתצאו מטלי נצר – אגב, הסדר לא מחייב, אפשר להתחיל ולסיים את הסיור לפי מצב הרוח והחשק – תעברו את הרחוב שפעם קראו לו רחוב הפולנים, אחרי שבסוף שנות ה-50 הגיעו לשם משפחות רבות שהצליחו להתחמק ממסך הברזל, ותגיעו לרחוב הראשון שהוקם במושב, לגן האורגת שזיווה הקימה עם בעלה, יואל אפשטיין. אחרי הגן תוכלו לנסוע לסטודיו שלה, סטודיו נולה, שלמיטב זיכרוני יש שם לפחות ארבעה נולים ושם היא אורגת את הבגדים מהחוטים שהיא טווה.
אם חם בחוץ, ולא הגעתם מוכנים, זיווה תיתן לכם כובע, כי חבל שתפסידו את הגן שהזוג הקים מאחורי הבית שבו היא נולדה.
"כל בוקר שאני יוצאת לסיור בגן", היא אומרת, "ידיי נמשכות אל צמח גומא הפפירוס שגדל בבריכה. אני מחכה לרגע שבו אקטוף את הגבעול הראשון ואתנסה ביצירת נייר הפפירוס. ליד הבריכה גדלה הפואה, שרק לאחר שלוש שנים אפשר להוציא את שורשיה ולהפיק מהם את הצבע האדום המופיע במקורות.
"אני עוברת ליד צמחי הכותנה הלבנה, ולידה כותנה חומה וחושבת על גלגל הטווייה שלי ומתי אתפנה לטוות בו".
לפני כמה עשרות שנים נחשפה לתחום ולפני כ-15 שנה פתחה את הסטודיו. בגן שהוקם לפני כשלוש שנים היא שילבה מטע חרובים, צמחי פשתה, אגבה ועוד. למדה שצמחי בר מקומיים שימשו כצמחי צביעה כמו אלקנת הצבעים וניל מכסיף (אינדיגו), הכירה צמחים ממקומות רחוקים כמו הראמי שהוא סוג של סרפד שממנו מפיקים חוט רך ומבריק כמו משי. "בכל צעד", היא אומרת, "יש את רוח הגילוי והחידוש לצד הלמידה".
"הגן, שהיה אמור לפתוח את שעריו לסיורים שלושה ימים לאחר 7 באוקטובר, נפתח רק לאחרונה, ואנחנו מקיימים בו גם סדנאות משלימות כמו התנסות בצביעה טבעית, הפקת חוטים, טווייה ואריגה.
"הסיור בגן חושף את המבקרים לתרבות שלנו בפרט ולהיסטוריה האנושית בכלל. הצמחים האלה קושרים אותנו למקורותינו בתנ"ך, כמו תולעת השני, לארגמן ולתכלת, למצרים העתיקה, ארץ הפשתה והפפירוס, לשבטי האינקה במרכז אמריקה עם האגבה וכנימת הקוכיניאל הצובעת אדום, לסינים הקדמונים שטוו חוטים מהמשי ומהראמי".
זיוה אפשטיין, 052-2333316
תרפיה בגינון
התחנה הבאה היא בבית שהיה של אהובה וחיים לוי, שבמשך עשרות שנים עמדה כאן הצרכנייה של הכפר. לא מכולת, בטח לא כל-בו, הצרכנייה שקנו בה חצי לחם שחור, שלוש עגבניות וגבינה לבנה. ופעם בשבוע האמהות היו שולחות את הילדים לחיים שידוג להם, בבריכת הבטון הקטנה, הצמודה לצרכנייה, קרפיון לשבת שאחר כך היה שוחה בדלי יום או יומיים, עד שהיו עוטפים אותו בנייר עיתון וגומרים עליו עם המערוך. יכול להיות שבשל כך הפכתי צמחונית, אבל לא זה העניין, העניין הוא שהמקום הזה היה סוג של מרכז חברתי, והוא איננו עוד. במלחמת יום הכיפורים נהרג בן הזקונים שלהם, יהושע, שכולם קראו לו שוקי, ילד יפהפה עם עיניים ירוקות, שלמדנו יחד כל השנים, והיינו חברים טובים מאוד. את ההכנה לבחינות הבגרות במגמה הביולוגית עשינו יחד, חיים על סלט פירות וצ'יפס בחדרו, מעל לצרכנייה. ואחר כך פרצה המלחמה, הטנק שלו חטף טיל ושוקי נהרג, וזמן לא רב אחר כך נסגרה הצרכנייה.
בשנה האחרונה נמכר הבית לדן, הלום קרב ממבצע עופרת יצוקה, שהקים במקום חווה טיפולית להלומי קרב. חלק גדול מהציוד הגיע מתרומות, בין השאר ממשתלת רינגל, ולאט-לאט השדה שמאחורי הבית לובש צורה.
לדן עוד מוקדם לדבר על החווה שתפתח את שעריה כשההכנות יסתיימו, אך כבר בקצה השדה הקימה אילה וייס את המקום הקסום שלה, שפתוח לביקורים ולסדנאות קבוצתיות ופרטיות בתחומים שבהם התמחתה, ועל הדרך אפשר גם לקנות שם יצירות שלה מעץ, סלים קלועים וכפות מגולפות.
"הרומן שלי עם צמחים התחיל אחרי הצבא", היא מספרת, "עבדתי במשתלה, שזרתי פרחים בחנות, עיצבתי אירועים והקמתי דוכן פרחים בקניון רמת-אביב שבו פגשתי כל מיני אנשים, והמושג 'טיפול' הפך למשמעותי מאוד עבורי באי ירוק במרחב העירוני. אנשים שחזרו לקנות הפכו לחברים. אודט, למשל, קשישה ערירית שהתגוררה בבית אבות סמוך – ופעמיים בשבוע הגיעה לדוכן שמבחינתי הפך להיות אמצעי לקשר אישי ולנתינה".
אילה, שבהמשך למדה גינון טיפולי בסמינר הקיבוצים, התנדבה שנה בבית חולים לפגועי נפש, עבדה עם בעלי מוגבלויות והלומי קרב, הקימה את "דרך הגינון" בכפר סירקין, שנסגר לאחר שחלתה בסרטן. כשהחלימה חיפשה מקום שבו תוכל להמשיך עם המלאכות העתיקות שהתמחתה בהן: קליעת סלים, גילוף בעץ ומלאכת החריטה בעץ. "וכך הגעתי לדני, שותפי הנוכחי, שהציע לי את המקום והחלטנו להקים את חוות 'דרך הגינון' במגשימים".
פינה מוצלת, בלב השדה, בתוך יער מאכל שניטע לא מכבר, והוקדש לזכר אופיר ירוכין, שנהרג ביום השלישי למלחמה, בן 19 בנופלו. מקום שגם בשמש הקשה של סוף הקיץ המר, נושבת בו רוח קלה, ועולה ממנו תקווה לימים טובים יותר.
אילה וייס, 054-4702381
בירה וחומוס בחצר
ותסיימו עם בירה קרה, מעולה, על צלחת חומוס מצוין, במבשלת ספארו, ברחבה מוצלת אצל דרור ספיר, שלוש דקות נסיעה מהחווה הטיפולית. יש חניה בשפע, שולחנות כמו בחדר אוכל ופינות ישיבה על הדשא תחת העצים שנטעו סבו וסבתו.
דרור הוא דור שלישי במגשימים, ואמו ענת נולדה במושב לזוג שהיה מראשוני המייסדים. הוא החל לייצר בירה לפני כ-15 שנה כתחביב. עם הזמן למד בתדמור ניהול מזון ומשקאות, לאחר מכן נסע לדנוור, קולורדו, שם השלים את התואר האקדמי בתחום באוניברסיטת ג'ונסון אנד וולס, חזר ארצה, פתח מבשלת בירה (תבקשו סיור) וזכה בתחרות יוקרתית של יצרני בירה בוטיק – לונג-שוט של סמואל אדמס. "זה לא היה פשוט", הוא אומר, "חלק מהציוד הייתי צריך לייצר בעצמי".
באותה תקופה גם הוריו, ענת ואיציק, הגשימו חלום וחזרו אל המשק המשפחתי "וכדי להשלים את החלום במלואו", בניסוח של ענת, "נטענו כרם זיתים המספק זיתים לשמן ולמאכל.
"החלומות של דרור ושלנו הצטלבו", אומרת ענת, "ובמקום שבו עמדו פעם רפת ולול תרנגולות צמח עסק משפחתי שמציע לאורחים בירות נהדרות של ספארו, שמן זית שגדל במשק, המתבל את החומוס החם והטרי המוגש בימי שישי, יחד עם זיתים תוצרת בית, מלבי לקינוח, וכוסית לימונצ'לו, גם הוא תוצרת בית".
המקום פתוח, והומה, בימי שישי מ-10:00 עד 16:00, ומגישים שם, כאמור, בירה מצוינת מסוגים שונים, חומוס חם שנטחן במקום, וגם ניתן לרכוש עוגות מאפייה ביתית, ריבות, שישיות בירה ועוד. בנוסף יש שם מרכז מבקרים, מומלץ – וניתן, בתיאום מראש, לקיים פה אירועים.
דרור ספיר, 058-4008609
