לילות אחדים לאחר שיוכבד (יוכקה) ליפשיץ, 86, חזרה מהשבי בעזה, היא חלמה חלום: הופיע בו בעלה עודד, 84, שנחטף בנפרד, הגיע חי לעזה ומאז אבדו עקבותיו. הוא שר לה את "לא אבקש את ידך", שירו של ז'ורז' ברסנס בתרגומה של נעמי שמר. "על כן אם לך שלומי יקר/ ראשך הניחי על הכר/ כך או אחרת./ שלא כדין ולא כדת/ אהובתי תהיי לעד/ כי את זוכרת".
היא העירה את בתה שרון, שישנה לצידה. שרון מצאה את השיר בטלפון והשמיעה אותו.
4 צפייה בגלריה
נתניהו וסינוואר עושים הכל כדי לשמור על הכיסא, ואנחנו תקועים באמצע": ליפשיץ בדירתה, השבוע, על רקע תמונות של בעלה עודד | צילום: דנה קופל
"מאז", אמרה, "אני לא חולמת על עודד; אני לא חולמת בכלל, לא חולמת ולא בוכה. המעיינות יבשו".
אנחנו חברים קרוב ל-60 שנה, קשר שנולד, כמו הרבה חברויות, בשירות מילואים משותף, ארוך שנים, וזרם הלאה, אל המשפחות של כולנו, אל עבודתו העיתונאית של עודד, אל תערוכות הצילומים של יוכקה, אל המאבקים הציבוריים שניהלו. ב-7 באוקטובר בבוקר עודד ואני התכתבנו, אני בדאגה והוא ברוגע. "יוכקה ישנה כאן בממ"ד, הכל בסדר", כתב. ההתכתבות נקטעה באמצע המשפט.
יוכבד ליפשיץ היא אישה יוצאת דופן: חכמה, מפוכחת, דעתנית, אמיצה, מישירה מבט אל אסונה, אל אסוננו, ומסרבת למצמץ. כל שבוע היא מתייצבת בהפגנה, בכיכר החטופים או מול שער בגין. "אני חייבת את זה לאנשים", היא אומרת. ארבעת ילדיה מושקעים במאבק למען העסקה. גם דניאל, אחד הנכדים, מושקע כל כולו בקמפיין. נוסעים להיפגש עם ראשי מדינות, מגייסים תרומות, מתראיינים, נואמים בהפגנות. היא לא נוסעת לחו"ל. "לא בא לי", אמרה לי. "אני מחכה שעודד יחזור, איך שיחזור".
היא גאה במודעות הציבורית שלה, בהשפעה החיובית שלה על אחרים. "נסעתי לא מזמן לפיזיותרפיה בשיבא", אמרה. "מולי, במסדרון, הלך חייל. למרות שאיבד רגל, הקפיד ללכת בלי קביים. אמרתי לו, 'כל הכבוד לך'. הוא אמר, 'רגע, אני מזהה אותך: את היית בעזה. תדעי לך, את קרן אור בשבילנו'".
"קרן אור", היא חזרה ואמרה.
היא פגשה את סינוואר בבית שבו הוחזקה בעזה, ופגשה את נתניהו בלשכתו בירושלים. משתי הפגישות יצאה בזעם. "כל אחד מהם עושה הכל כדי לשמור על כיסאו, ואנחנו תקועים באמצע", אמרה.
נפגשנו השבוע בדירה שבחרה להשתכן בה, בכפר הגמלאים אפעל. ספרי לי שוב את סיפור הבוקר ההוא, ביקשתי.
"עודד העיר אותי", סיפרה. "'יוכקה', אמר, 'יש מלחמה'. שמענו קולות בערבית מחוץ לבית. 'יש פה מחבלים', הוא אמר.
"בתוך כמה דקות נכנסו אנשים. עודד ניסה לסגור את דלת הממ"ד. הם ירו, הוא נפצע בידו ואז הם נכנסו. 'קומי', צעקו עליי, 'בואי'. הייתי בכותונת לילה. הם לקחו שטיח מעל הכורסה, כיסו אותי, גררו אותי החוצה והעלו אותי על טוסטוס. שכבתי ביניהם כמו שק תפוחי אדמה".
עודד שכב ליד פתח הבית, מעולף, מדמם קשה. יוכקה הייתה משוכנעת שנהרג.
"הגענו לחירבת אחזעה, הכפר הכי קרוב לניר עוז. נסענו מול נחיל של בוזזים שהיו בדרכם לקיבוץ. כשעברנו על פניהם, הרביצו לנו, מכל הבא ליד".
הם היו החברים שלכם, אמרתי. אלה שהסעתם לבתי חולים.
"כשהורידו אותי מהאופנוע, אחד ניגש וסימן לי, 'אם לא תתני לי את הטבעת ואת השעון, אני חותך לך את היד'. נתתי.
"העלו אותי על מכונית שעשתה סבבים בכפר עד שהגענו להאנגר גדול, שנחפרה מתחתיו מנהרה. מכל מיני פתחים יצאו עוד חברים מניר עוז שנחטפו. ירדנו בשיפוע, בחושך. אחד החוטפים נתן לילדה פנס, להאיר לפנינו. הלכתי יחפה – האדמה הייתה לחה מאוד. גם הקירות. אחת הבנות החזיקה בידי. הלכנו כמה קילומטרים עד שהגענו לחדר גדול. משם פיצלו אותנו.
"כשחטפו אותי, אמרתי לעצמי, יוכקה, את כותבת יומן. את חייבת. עט ונייר לא היו לי. ניסיתי לזכור דברים בראש, כל פרט".
אלה היו הזמנים הטובים, אמרתי. מאז המצב הידרדר.
"כשתנאי החיים של החוטפים טובים, טובים גם תנאי השבויים, ולהפך", אמרה. "לקחו אותנו למנהרה שהייתה קצת יותר רחבה מהמנהרה שבה החזיקו את השישה שנרצחו לא מזמן. היינו שבעה ואחר כך חמישה: מרגלית מוזס, עמירם ונורית קופר, אברהם מונדר ואני (מרגלית ונורית שוחררו; עמירם ואברהם נרצחו). היו שם חמישה מזרנים, שתי כורסאות ושני מאווררים. היה חשמל, ושירותים עם מים זורמים. על שולחן קטן פרסו פריטים היגייניים לנשים. קיבלנו את התרופות הנכונות – הן נרכשו בישראל. היה שם אחד שאהב אותי. כל בוקר היה שר לי, יוכקה, יוכקה, יוכקה".
ואז הגיע סינוואר לביקור, אמרתי.
"נכנסו לחדר כמה אנשים", אמרה. "בכלל לא התייחסתי אליו. סינוואר דיבר עברית, אמר שלמד בכלא. אמרתי לו, 'איך אתה יכול לנהוג כך בנו? הרי כל השנים אנחנו הבאנו את האנשים בעזה לבתי החולים'.
"'תוך כמה ימים נחזיר את כולם', הוא אמר".
ואת חלית, אמרתי.
"ארבעה ימים שילשלתי והקאתי. הגיע רופא שנתן לי תרופות. הן לא עזרו. אני חושבת שהרופא אמר להם שמסוכן להשאיר אותי שם, אותי ואת נורית קופר, שהייתה לה כתף שבורה. שצריך לשחרר אותנו".
אבל לא שוחררתן, אמרתי.
"ביבי לא רצה אותנו", אמרה. "שרון בתי ודניאל נכדי נסעו לקטאר, לקדם את שחרור החטופים. הקטארים טענו באוזניהם שחמאס היה מוכן לשחרר את שתינו; ישראל סירבה. חמאס איים שישאיר אותנו על הגבול".
אני מתקשה להאמין לסיפור הזה, אמרתי. מדוע שישראל תסרב?
"אין לי הסבר", אמרה. לאחר 17 יום שוחררה.
עודד נחטף בתחתוניו, כשהוא פצוע. החוטפים הלבישו אותו בגלבייה. 20 יום היה כלוא עם חנה קציר, גם היא מניר עוז, בבית בחאן-יונס. דרכיהם לא נפגשו. "לעודד הייתה בעיה של לחץ דם משתנה, שגרמה לו להתעלף מפעם לפעם", אמרה יוכקה. "הוא הרגיש לא טוב וביקש עזרה. לקחו אותו, ומאז לא שמענו עליו כלום. אנחנו לא יודעים לאן לקחו אותו ומה עשו לו".
למיטב ידיעתי, גם צה"ל לא יודע. הבירורים שערכתי העלו חרס. יש רק השערות, הנחות.
הכאב שלהם, הכאב שלי
יוכקה הגיעה מהשבי לאיכילוב במסוק, רזה בכמה קילוגרמים, עייפה מאוד, עם לחץ דם נמוך להבהיל אבל מלאת חיוניות. התחבקנו. בבוקר המחרת כינס בית החולים עיתונאים סביבה. מה שאמרה שם הרגיז רבים. האשימו אותה בפיגוע הסברתי, בבגידה.
"לא עשיתי חשבון", אמרה. "אמרתי את האמת לאמיתה. כשהייתי באמבולנס של הסהר האדום, בדרך החוצה, אמר לי הפרמדיק או הרופא שהיה שם, 'נמאס לנו להילחם. שהעמים ידברו ביניהם'. לחצתי את ידו. למה שלא אלחץ יד שמושטת לי לשלום?"
האם אינך מתחרטת, שאלתי.
"אני את שלי אמרתי", אמרה. "זאת האמת שלי ועם זה אני אתמודד".
האם את בפוסט-טראומה, שאלתי.
"לא", קבעה. "בפירוש לא".
איך את יודעת, שאלתי.
"כמה ימים לאחר שחזרתי, התייצב אצלי פרופ' אריק שלו", אמרה. "הוא היה הפסיכולוג של סיירת מטכ"ל. 'אני רוצה לעזור לך', אמר. איש מקסים. לאחר שחזר ובדק אותי, אמר, 'אין לך פוסט-טראומה'".
אבל הרבה זמן סירבת לנסוע לניר עוז, אמרתי. בחרת לגור בדיור מוגן, רחוק מחברי הקיבוץ.
"כששכבתי על האופנוע, הפנים שלי היו מופנות לעזה", אמרה. "לא ראיתי את ניר עוז עולה באש. לא רציתי לנסוע לקיבוץ כי רציתי להשאיר בזיכרון שלי את ניר עוז כמו שהיה.
"לאחר ששמעתי את הסיפורים על מה שקרה בקיבוץ ב-7 באוקטובר, אמרתי, 'אני לא יכולה לנסוע לשם'. בכל זאת, נסעתי להלוויה של דולב יהוד, שהיה בן בית אצלנו. גופתו התגלתה ביוני, סמוך לקיבוץ. אחותו עדיין חטופה. ביקרתי באותו יום בבית שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה".
פעמיים הייתי בבית שלכם, אמרתי. הלב נשבר.
"לא נשאר כלום", אמרה. "לעודד היה ארכיון שנשמר בקלסרים גדולים: כל כתבה שכתב, כל מסמך שאסף. הכל הלך. גם תמונות. אלפי התמונות שצילמתי הלכו, גם תמונות של המשפחה שלי מהמאה ה-19. שני ארגזים מלאים בסרטי נגטיב הלכו – פילם הוא חומר בערה מצוין. היה לנו כונן נייד שבו גיבינו חומרים – גם הוא נשרף. לא חשבנו שצריך גם ענן. הדבר היחיד שנשאר הוא נגן דיסקים. עמרי, הבן הצעיר, מצא אותו זרוק ליד הבית. כנראה שלבוזזים לא היה עניין בו. הוא הביא לי אותו".
בבית בניר עוז היה פסנתר. עודד הרבה לפרוט עליו. הוא נשרף כליל. בדירה הקטנה של יוכקה באפעל, לצד נגן הדיסקים, עומד עכשיו פסנתר חדש. הוא מחכה לעודד, ליום שבו ישוב.
רוב חברי הקיבוץ מתגוררים עכשיו בכרמי גת, אמרתי. את לא מרבה לנסוע לשם.
"קשה לי", אמרה. "קשה לי לראות את האנשים. הבניינים גבוהים: עולים ויורדים במעלית ופוגשים את כולם. כל כך הרבה אלמנות, אלמנים, יתומים. הכאב שלהם פוגש את הכאב שלי. החברים מבינים שקשה לי".
איך הקהילה מתפקדת מאז, שאלתי.
"ניר עוז הוא קהילה מדממת", אמרה. "יש משפחות שאיבדו קרובים, יש משפחות שלא איבדו ויש משפחות של חטופים. הכאב של כל אחד שונה. והילדים, עכשיו הכאב שלהם מתחיל לצאת".
בחלק מהיישובים החורבן הוליד מאבקים פנימיים, אמרתי.
"החלטתי שאני לא נכנסת לזה", אמרה.
האם תשובי לניר עוז, שאלתי.
"אמרו לנו שיעברו ארבע-חמש שנים עד שהקיבוץ ייבנה מחדש. אני אהיה מעל 90. אם עודד חוזר, הוא יהיה קרוב ל-90. מה אני אעשה שם? מה אנחנו נעשה?
"הגיעו להתגורר באפעל חמש בנות מניר עוז. אחת מהן היא סבתא ששני ילדים שלה נחטפו; אחד נרצח, אחת בשבי. גם היא אומרת, מה אעשה שם?"
הוא עובד עלינו
היא נענתה להזמנה של לשכת ראש הממשלה לפגוש את נתניהו. "הם הזמינו חמש נשים ששוחררו, ויש להן קרובים שעדיין חטופים", אמרה. "בשבילי זאת הייתה פגישה ראשונה ואחרונה עם נתניהו".
4 צפייה בגלריה
"אני לא חולמת ולא בוכה": ליפשיץ עם נחום ברנע בליל שחרורה | צילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילוב
מדוע, שאלתי.
היא נאנחה. "שאלתי אותו אם הוא יודע לקרוא מפה. 'בטח', הוא אמר. 'אז איך לא הגעת עד היום לניר עוז?' שאלתי. 'מחקת אותנו מהמפה. במסיבת העיתונאים שלך, כשהצגת מפה של עזה והעוטף, ניר עוז לא היה עליה'.
"הוא לא השיב. הוא אמר, 'אני יודע מה זה להיות בשבי: עברתי סדרת שבי בסיירת מטכ"ל. חזרתי עם שריטות'. צחקתי – גם ארנון ויזהר, הבנים שלי, שירתו בסיירת מטכ"ל; גם הם עברו סדרת שבי וחזרו עם שריטות – זה לא דומה.
"לאחר שעה נכנסה לחדר שרה נתניהו. התחילה לספר לנו שהיא פסיכולוגית, שיש לה תואר ראשון ושני. 'אני מכירה את ביבי', היא אמרה. 'הוא אומר אמת – הוא באמת לא ידע' (על כוונות חמאס). שניהם דיקלמו מנטרה – לא ידענו. 'על איזו עסקה אתם מדברים?' הוא שאל בזעם".
מה הרגשת, שאלתי.
"הרגשתי שהוא עובד עלינו", אמרה.
בנך יזהר, שליווה אותך, הגיב אחרת, אמרתי.
"יזהר יותר מתון ממני", אמרה. "הוא מאמין שצריך לדבר עם כל מי שיש לו השפעה, עם כל מי שיש לו אצבע. הגישה שלי שונה".
האם אין לך הרהור שני לגבי התמיכה רבת השנים של עודד ושלך בעניין הפלסטיני, שאלתי.
"לא", השיבה נחרצות. "אני אסביר: לא ייתכן שנחיה לנצח על החרב. אם נעשה זאת, גורלנו יהיה כגורל הצלבנים. אנחנו חייבים להגיע להסדר שיאפשר לשני הצדדים לחיות. אם נמשיך ליישב את הגדה – אולי גם את עזה – לא יהיה לנו עתיד.
"התקופה שבה הייתי בשבי רק חיזקה את דעתי. לפני 7 באוקטובר אמרתי לעודד, 'תראה את המצוקה אצלם, מעבר לגדר. יום אחד הם יפרצו. תהיה כאן קטסטרופה'".
מה עודד אמר, שאלתי.
"הוא אמר, 'את צודקת'. הוא סיפר שכאשר היה מסיע חולים מעזה לבתי חולים בישראל, הם סיפרו כמה הם אומללים. חמאס דופק אותם מצד אחד; ישראל דופקת אותם מצד שני".
להיפגש עם החיים
ביום שלישי תיפתח במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל) בתל-אביב תערוכה לכבודה של יוכבד ליפשיץ. בתערוכה יוצגו תמונות בשחור-לבן שלה שנשמרו אצל בתה שרון וראיון וידיאו שערכה איתה שרון בחדר חושך. לפני כעשר שנים יוכקה הפסיקה לצלם. היא החליטה שהעידן הדיגיטלי לא מתאים לה. "אני לא אוהבת את הצילום הדיגיטלי", אמרה. "אני רוצה שהמוח שלי יעבוד לפני המוח של המצלמה, לא שהמוח של המצלמה יעבוד לפני המוח שלי. בדיגיטלי כל אחד חושב שהוא צלם".
מה תעשי ב-7 באוקטובר, שאלתי.
"אסע לכרמי גת, להיות עם הקהילה", אמרה. בבוקר הם ייסעו לבית הקברות בניר עוז, להתייחד עם המתים. לשם אני לא מתכוונת ללכת. אלך להיפגש עם החיים".
מתמכרים ללחץ
מתוחכם, מדויק, קטלני: מי שפוצץ ביום שלישי 2,800 ביפרים ברשימת אנשי הקשר של חיזבאללה, ידע להעביר את המלחמה אל כיסו של האויב, אל חגורת מכנסיו. מרשים ביותר. יש טכנולוגיה. האם יש אסטרטגיה?
את התשובה אפשר לתמצת במשפט הבא: ממשלת ישראל דוחפת למלחמה בלבנון אבל מתפללת שמלחמה לא תפרוץ. רוקדת על הסף. היא מאמינה באפקט המרגיע של הלחץ: לחץ צבאי מוגבר בעזה יביא לשחרור חטופים; לחץ צבאי מוגבר בלבנון יפסיק את הירי על יישובי הצפון.
מאוד הגיוני. רק מה? לא קורה במציאות.
בדיונים פנימיים במערכת הביטחון עלתה השאלה הזאת שוב ושוב: ללחוץ צבאית יותר או ללחוץ פחות. הדרג המדיני התמכר ללחץ: לחץ מרשים את הבוחרים, מדליק את החיילים. הדרג הצבאי נע בעקבות הרוח. מול לבנון היה מי שהזהיר, ההסלמה מצידנו גורמת לנסראללה להסלים מצידו. את המחיר משלמים תושבי הצפון. אבל גם תושבים בצפון רצו הסלמה.
הממשלה עשתה את הבחירה שלה: כן להסלמה; לא להסכם. בחודשים האחרונים גיבשו דרגי עבודה במערכת הביטחון תוכנית מרחיקת לכת להסדר. התוכנית נדונה בהרחבה במגעים עם מקביליהם במדינות ידידותיות, ובראשן האמירויות וארצות-הברית. עיקריה עדיין מונחים על השולחן, אבל הסיכוי שתקודם במהלך כהונתה של הממשלה הנוכחית, קטן עד אפסי. באין חזון, ישראל נגררת אל שלוש חלופות, כולן הרות אסון: מלחמה במקביל, בהיקף מלא, בלבנון ובעזה; מלחמה אזורית ללא גיבוי אמריקאי; מלחמת התשה מתמשכת, מדממת הרוגים כל הזמן, בכל הזירות. הגענו אל סף תהום, אומר לנו נתניהו. עכשיו נצעד עוד צעד קדימה.
איך זה קשור לפארסה סביב הדחת גלנט ומינוי סער? זה לא קשור. הצטרפות סער וסיעתו, אם תתממש, אולי תבטיח לקואליציה חיים ארוכים ולחרדים פטור מוחלט משירות, אבל תרוקן את תפקיד שר הביטחון מתוכן. נתניהו לא יתייעץ איתו, הצבא לא יספור אותו, הימין יחשוד בו, המפגינים יבוזו לו. הוא יגלה שהייאוש בקומה 14 בקריה לא הרבה יותר נוח.
לא רוצים עסקה
המסגרת של תוכנית ההסדר ידועה; הפרטים ידועים פחות. מהלך הפתיחה נועד להיות בעזה: ישראל תגיע להסכם הפסקת אש. שיקום הרצועה ייעשה תחת קונסורציום בינלאומי שהאמירויות יעמדו במרכזו. אישיות פלסטינית נקייה מקשר לטרור ולשחיתות תועמד בראש המנגנון. הבחירה הראשונה הייתה בסלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות בעבר; אם לא הוא, פלסטיני נקי אחר.
כשנפתחו המגעים צץ פלונטר: אבו-מאזן פסל את פיאד, והממשל האמריקאי לא היה מוכן להחליש את אבו-מאזן. הבעיה של האמירותים הייתה הפוכה: מצד אחד, אין להם אמון באבו-מאזן ובמשטרו; מצד שני, הם מוכנים להתגייס למהלך רק אם יקבלו מהרשות הפלסטינית הזמנה מפורשת. סעודיה אמרה שתשקול מימון, אבל היא מעדיפה שהאמירויות יהיו בחזית.
לכאורה, על כל המהמורות האלה יכלו להתגבר. ייתכן שגם על ההתנגדות של סינוואר ניתן היה להתגבר, בעזרת המתווכות. הקושי היה קודם כל בנתניהו. תומכי התוכנית במערכת הביטחון עבדו על רעיון יצירתי שיפתור את סוגיית ציר פילדלפי: לקח להם זמן להבין שפילדלפי הוא תירוץ. האמריקאים קידמו רעיון אחר: להחליף את העסקה המדורגת בעסקה כוללת. שינוי האריזה לא פתר דבר. כשלא רוצים עסקה, לא חשוב איך אורזים אותה.
רון דרמר, מקרובו של נתניהו שמונה לשר, נחלץ לעזור. הוא נסע לאבו-דאבי כדי לקדם רעיונות ליום שאחרי בעזה: שגשוג כלכלי, מעורבות ישירה של נסיכויות הנפט. דרמר הוא רק שליח: כל מי שמעורב במגעים מבין שהוא לא ירחיק אל מעבר למה שמרשה לו נתניהו.
בדיונים פנימיים טענו תומכי התוכנית שהסכם בעזה יסלול את הדרך להנחתת מכה אנושה על תנועת האחים המוסלמים בכל העולם הערבי. המשטרים במדינות הערביות הסוניות תומכים בכך. המכה לאחים שווה את המחיר: ספק אם תיפתח הזדמנות כזאת בעתיד. הנימוק היה מפתה; הדרג המדיני לא השתכנע.
נדחו גם הנימוקים בעד הסכם עם נסראללה. לכל הסכם כזה יש תג מחיר: נסראללה אמור היה להסכים לנסיגת הכוחות שלו לאחור, אבל לזכות בהילה של גיבור המלחמה למען פלסטין. שיקום לבנון היה נעשה תחת חסותו. ישראל העדיפה להמשיך את המלחמה.
הטענה החמורה ביותר שאני שומע מפי גורמים במערכת הביטחון היא שהממשלה משחקת בכלים שאין לה: אין לה כוח אדם למלחמה ממושכת, אין לה גיבוי בינלאומי למלחמה אזורית, אין לה הבטחה לחימושים ולנשק מארצות-הברית וממדינות נוספות, אין לה תשובה לברד של טילים שיגיע מצפון. ההתעקשות על המשך המלחמה היא הימור מסוכן.
15 שנה ממשלות ישראל מתריעות מפני הסכנה הצבאית מאיראן, אבל עושות מעט מאוד כדי להתגבר עליה. עכשיו, כשאנחנו מתקרבים לצומת מכריע, הממשלה בונה על ההרתעה האמריקאית ועל השכל הישר והאיפוק של המנהיג העליון חמינאי ושל המנהיג התחתון נסראללה. לשם הגענו.
