המוזיקאית עדי שחם זוכרת שנייה בשנייה את 7 באוקטובר. "כשנשמעה האזעקה הראשונה קמתי ועמדתי לבד בחדר המדרגות של הדירה שלי בפלורנטין", היא מספרת. "אף אחד מהשכנים הסטלנים שלי לא יצא לחדר המדרגות. שאלתי את עצמי האם אני הוזה את האזעקה הזאת, אבל אבא שלי התקשר והבנתי שאני לא הוזה. בערב גם נפל טיל 250 מטר מהבית שלי.
"ביום שאחרי, כשהחיים המשיכו להתמוטט, כולם יצאו מהבתים לקנות אוכל, לראות מה קורה. הלכתי ברחוב וכולם היו בהלם. השכונה הייתה שקטה, ובפלורנטין אין אף פעם שקט. הרגשתי שכל הפנים שלי השתנו, שאני הולכת עם הבעה שאני לא מכירה. אנשים ישבו על הספסל ובכו, ישבו בקפה ובכו, התחבקו ובכו. רכבתי על אופניים בחרדה, מתוך צרחה פנימית. כשחזרתי הביתה כתבתי שורה: 'אני מסתכלת על הפנים שלי במראה כדי לראות שהן עדיין אותו הדבר'".
את לחן השיר "יש למי לספר", שמתחיל בשורה ההיא, שחם (39), בעלת הפודקאסט "אני חייבת שוקולד דחוף" שעוסק בדימוי גוף ועיתונאית במדור "יחסים" ב-ynet, כתבה יחד עם עמרי אלעזרי, שגם הפיק. שחם, יחד עם ספיר וולך, הן היוזמות של אלבום האוסף "מנגינות לשעת חירום 2", שחלק לא מבוטל מהאמנים שמשתתפים בו הם מיישובי העוטף ומפונים מצפון הארץ. הופעת ההשקה של האלבום תתקיים ב-25 בספטמבר ב"המרץ 2" בתל-אביב.
מה החשיבות של הפרויקט הזה?
שחם: "כשספיר פנתה אליי כדי לעשות את האלבום, לא היה לי כוח, הרגשתי בשפל. את האלבום הראשון של 'מנגינות לשעת חירום' הוצאנו בתקופת הקורונה. אבל אחרי כמה ימים הבנתי שזה ייתן לי הרבה תקווה בימים הנוראים האלה. המטרה הייתה ליצור מין קפסולת זמן של אמנות, תרבות ומוזיקה, שגם בעוד 30 או מאה שנה אנשים יוכלו לפתוח אותה ולהבין מה היה פה על אמת. לא רק 'חרבו דרבו', שזה אחלה שיר בעיניי. כשמקשיבים לאלבום, הוא מצליח להביא הרבה עצב, אבל גם חמלה, תקווה ושאיפה לשלום".
בפלורנטין בלי ממ"ד
ספיר וולך, בת 32, מוזיקאית ומורה למוזיקה, תושבת תל-אביב, הייתה ב-7 באוקטובר בבית הוריה בקריית ים, יחד עם בן זוגה יואב. "ישבנו מול הטלוויזיה בהלם מוחלט", היא מספרת. "אבא שלי אמר, 'נראה לי שאין לכם מה לחזור הביתה'. בן זוגי חווה כל מיני דברים בצבא, וזה תפס אותו מאוד לא מוכן. בדירה שלנו בפלורנטין אין מקלט ואין ממ"ד, והוא לא היה מוכן לחזור הביתה בשום פנים ואופן. חזרנו לחצי שעה לארוז תיק, וברחנו. בחודשים הבאים נדדנו בין דירות".
ומה עשית בין הנדודים?
"בדרך כלל, כשאני בשפל השפלים, אני מיד רוצה לעשות משהו מוגזם. אחרי שבועיים התחלתי לכתוב איזה טקסט מתוך מחשבה על ילדים ותינוקות שמתו, או נמצאים בשבי, או שראו את ההורים שלהם מתים. הזדעזעתי מהמחשבה הזאת. זה היה גוש של טקסט שלאט-לאט הפך לשיר ששמו 'זאבים'. השיר הוא ניסיון לתפוס נקודת מבט של ילד ואת מה שהוא מרגיש. לא מצאתי את הכוחות להפיק אותו לבד. הבנתי שאני צריכה להיות חלק ממשהו, לכן פניתי לעדי, שהפיקה את הפרויקט הראשון בסדרה 'מנגינות לשעת חירום', ואמרתי לה שאני חושבת שצריך לעשות עוד אלבום. עבדתי גם עם גיטריסט מאוד מוכשר משדרות, שביט נוי, שהקליט סולו אקוסטי נהדר".
תמר שרה קפסוטו, בת 44, שגרה בקיבוץ מפלסים שבעוטף כארבע שנים, שרה באלבום את השיר היפה "ניצחון מוחלט", שכתב אריק אבר ששר איתה והלחין את השיר יחד עם מעין פרלמן. "כשקיבלתי את הפנייה מאריק, הייתי בדיכאון עמוק", היא מספרת. "חשבתי אפילו שאולי אני צריכה לוותר על הקריירה. אחרי שהשיר היה מוכן, הבנתי שאני מוכנה להמשיך, לחזור ליצירה, לחזור לחיים".
איפה היית כשפרצה המלחמה?
"אני גרה לא רחוק מכביש המוות 232. היריות החלו עשר דקות אחרי האזעקות. שמענו קרב יריות רציני בשער של הקיבוץ, שם התרכזו איזה 50 מחבלים. הם הגיעו עד לתאילנדים שעובדים בקיבוץ, העלו את כולם על טרקטור והתחילו לצאת איתם מהקיבוץ. למזלנו הגדול הם ניצלו והמחבלים חוסלו. אף אחד מהקיבוץ לא נהרג, הרבה מאוד בזכות כיתת הכוננות. בגלל זה גם חזרנו הביתה".
חוויה אישית ולאומית
אחת הרצועות הכי מרגשות באלבום היא השיר "הגרזן" של נדב הולנדר (43), שתירגם שיר של המוזיקאי הקובני סילביו רודריגז, ששרה גם מרסדס סוסה, ושילב בתוך השיר והקליפ קטעי תופים של יותם חיים ז"ל, שנחטף ונורה בשוגג על ידי חיילי צה"ל. "כל הקרדיט מגיע לספיר ועדי שראו את השיר שהעליתי לפייסבוק שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה, וביקשו שאצטרף לאלבום שלהם", הוא אומר. "הם רק ביקשו שאמצא שותף מהעוטף או מהמפונים מהצפון, כי זו המהות של האלבום".
איך הגעת לקטעי התיפוף של יותם חיים?
"רציתי מאוד מישהו שממש יתאים לשיר, כדי שזה יהיה כמה שיותר טבעי. ראיתי שאני לא מוצא, ואז יום אחד התעוררתי כשבראש הייתה לי את דמותו של יותם חיים, המתופף הכל כך מוכשר שנחטף ונהרג. נכנסתי ליוטיוב שלו וראיתי דברים נפלאים שהוא העלה. זה כמובן שובר לב לראות אותו מצלם את עצמו ומנגן בכזאת התלהבות וכישרון. התחלתי בתהליך של עבודה לקרב את השיר שלו אליי ואותי אליו. נפגשנו באמצע. זה בעצם עיבוד משותף".
השמעת את השיר לאיריס, אמו של יותם?
"בהתחלה שלחתי אותו לנויה אחותו של יותם, שאני מכיר, ונויה שלחה אותו ליתר בני המשפחה. בדיוק קיבלתי מהם השבוע הודעה שהם מאוד אהבו".
עמר גשן (24), שכתבה ושרה את השיר "אבא לא ישן בלילות", היא ילידת קיבוץ רמת השופט. מלווים אותה בנגינה חברי ההרכב המוכשר זעפרן, הגיטריסטים הילה מנור, נתן קימן ונועם בר מהיישובים טל אל ושורשים במועצה האזורית משגב. הילה מתגוררת בשנה האחרונה במושב יכיני שליד שדרות.
"השיר נכתב כמה שבועות לפני 7 באוקטובר, מתוך חוויה אישית שלי", היא מספרת. "הוא מתחיל במילים 'אבא לא ישן בלילות, אחותי הקטנה בצבא'. אחרי 7 באוקטובר היה לי שיתוק מוחלט מבחינה יצירתית. לקח לי הרבה זמן לחזור ולהחזיק גיטרה. זה היה גדול עליי בכל כך הרבה רמות. נסעתי להורים.
"שבוע אחרי 7 באוקטובר הייתה לי שיחת טלפון עם חברה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשברתי והתחלתי לבכות ולהפנים את מה שקורה. דיברתי עם עומר שונברגר, שעשה מיקס לשיר שלנו, ואמרתי לו 'אני לא יודעת מה לעשות', והוא אמר, 'קחי גיטרה ותנגני אקורד אחד, כמה שייצא לך, ותשימי אותה בצד'. וזה מה שעשיתי. כשהגיעה הפנייה מספיר ועדי להשתתף בפרויקט — זה השיר הראשון שקפץ לי לראש".
הספקת כבר לעכל את מה שקורה?
"עד היום אני לא מעכלת את מה שקרה. מי שמעכל את זה משתגע, וגם מי שמדחיק את זה משתגע".
קיימן (25), הגיטריסט בשיר, מרגיש עדיין את המועקה הגדולה שאחזה בו מאז פרוץ המלחמה. "די מהר תפסתי גיטרה ונכנסתי לאטרף של נגינה", הוא אומר. "באותו יום הלכתי לנגן עם חברים. הם אמרו לי, 'בוא לג'ם אפוקליפסה'. עוד לא ידענו מה קורה, אבל הבנו שככה צריך לפרוק את המועקה. הדרך להתמודד עכשיו היא לנגן יותר ברבאק מאי פעם, וזה עזר".
אביגיל קובארי (37), שחקנית ומוזיקאית עסוקה במיוחד, מופיעה בעשור האחרון עם ההרכב קובארי. היא הקליטה לאלבום את השיר "הקונדיטוריה באשדוד". "אחרי כמה שבועות של שתיקה מאז תחילת המלחמה התחלתי לכתוב הרבה טקסטים", היא אומרת. "השיר נכתב אחרי שהלכתי עם חברה לבדיקה בבית חולים ושמעתי מאחוריי זוג שמשוחח. הגבר אמר, 'כשהכל יירגע אני אקח אותך לקונדיטוריה באשדוד'. זה היה חודש אחרי המלחמה. הקונדיטוריה הייתה מילה כל כך מתוקה בזמן שאנחנו יושבים בבית החולים ויש טלוויזיות שמקרינות חדשות נון-סטופ. אשדוד גם הייתה מופגזת. כל החלקים במשפט הרגישו כמו אחרית הימים. המשכתי לכתוב איזו שיחה מדומיינת בין בני זוג בארץ שעוברים את הדבר הזה. האלבום המשותף הזה הוא טיפה בים הכאב של השנה הזאת, ואני מקווה שהוא מביא איתו חסד, הזדהות ונחמה".
רננה נאמן, בת 33 מתל-אביב, שהוציאה כבר שני אלבומים ומנגנת גם על נבל, שרה עם ההרכב תנשמת את "היה לי פעם". "הוא נכתב די סמוך למלחמה, בהקשר מאוד אישי - האובדן של אבא שלי, יהודה ג'אד נאמן (חתן פרס ישראל ובמאי קולנוע מוערך). במלחמה לא היה לי מקלט בבית או ממ"ד. הלכתי לגור אצל אחותי. בשבוע השני למלחמה התחלנו לנגן את השיר וברגע הזה הוא הפך לשיר אחר. המילים שיש בהם געגוע וביטוי לאבל הגדול שלי התחברו למה שקרה. המסר שלי בשיר הוא מסר יותר אוניברסלי, שמבטא גם רצון להחזיר את החטופים ולא לחוות יותר את האובדן, אבל הוא גם שיר מאוד אישי".
מה אתם מאחלים לעצמכם?
קובארי: "שלא נצטרך לעשות עוד אלבום בסדרה 'המפוקפקת' הזאת, 'מנגינות לשעת חירום'". •
עדי שחם, מיוזמות הפרויקט: "המטרה הייתה ליצור מין קפסולת זמן של מוזיקה, שגם בעוד 30 או מאה שנה אנשים יוכלו לפתוח אותה ולהבין מה היה פה על אמת"
