תחקיר "זמן אמת" על התקרית שבה הלוחם אביעד פריג'ה ירה למוות בגיבור ישראל יובל קסטלמן ז"ל, למרות שהאחרון עשה הכל כדי להבהיר שאינו מחבל, מצביע על כשלים ומחדלים רבים - מחקירת המשטרה ועד לחקירת מח"ש את חקירת המשטרה. עם זאת, דבר אחד אין בו: הוכחה שהופעל לחץ פוליטי (בין אם מלשכת השר או מהפיקוד שביקש לרצות את השר) על חוקרי המשטרה לסגור את התיק בהקדם. השאלות הקשות על "רוח המפקד" הן כמובן מתבקשות אך הן גם נותרות נסיבתיות ותיאורטיות: הכתבה של רוני זינגר לא מצאה ראיה שמוליכה מהצמרת אל הניסיונות הנואלים והמרתיחים לערבב את המשפחה.
אולם נדמה שחלק לא מבוטל מהאפקט של הכתבה נובע דווקא מהעובדה שהגביע הקדוש לא אותר. ראשית, התנהלות המשטרה כל כך תמוהה ונטולת פשר, שלא צריך להיות חיית קונספירציות כדי לחשוד שהסיבה לכך היא לא רק רשלנות מקצועית. שנית, מאז מותו של קסטלמן בנובמבר רק נוספו עוד ועוד סיבות לחשוב שהמשטרה נכבשה על ידי כוח אפל: לכן די ברור מדוע המשטרה מתקשה לשכנע, בלשון המעטה, שההחלטות בנושא התקבלו בתום לב והן אפילו לא היו כל כך איומות.
וממילא, הפן המטריד לא פחות ואולי יותר של הכתבה אינו קשור ליחסי המשטרה והשר שהשתלט עליה בקלות, אלא לגוף שאמור לחקור חשדות להתנהלות רקובה שכזאת. ושם התמונה בהירה ומכוערת: אין ממש עם מי לדבר, אפילו כשאחד הצדדים בשיחה הוא ראשת מח"ש, קרן בר-מנחם. ההקלטה מהמפגש שלה עם משפחתו של קסטלמן היא רגע של ייאוש ותסכול ברמה של הטחת אגרוף בקיר, אם כי לא בגלל הבשורה המאכזבת בפיה: לפעמים האמת המקצועית סותרת את הציפיות והתקוות. מה שבלתי נסבל הוא שהשיחה משקפת כיצד במח"ש התנהלו לכאורה באופן לא פחות רשלני.
התוצאה היא שמשפחה מהמיינסטרים של המיינסטרים – אפשר רק לדמיין מה היה עובר על משפחה מרקע מוחלש - לא רק איבדה בן יקר בנסיבות מזעזעות: היא גם התייתמה מהאמונה שהמדינה בכלל מעוניינת להשיג צדק כלשהו, כי אין מי שיחקור את החוקרים של החוקרים. איך אמר ראש הממשלה ברגישותו המפורסמת? "אלה החיים".
ואחת הטרגדיות היא שפרשה כזאת הייתה אמורה ללכד מחנה ספציפי, נקרא לו מחנה "מנאייכ": אנשים שמבועתים מפני חוקרים שמתנהלים בצורה מפוקפקת ומהרפיסות של מח"ש, שלא מעמידה אותם במקומם. והנה, דווקא בפרשה שבה שוטרים זיהמו לכאורה חקירה וכנראה שלא שלום אסייג נשלח לבדוק איך זה קרה, מחנה "מנאייכ" גילה את נפלאותיה של זכות השתיקה.
בקטנה
למרות שפרשה כה סבוכה כוללת מן הסתם עשרות ניואנסים שקשה להקיף בפרויקט למהדורה, הקייס שהציג ירון אברהם בחדשות קשת על אחריותה של ישראל ובעיקר של ראש הממשלה לטרפוד ההסכם להשבת החטופים והחטופות היה משכנע, מטריד ומכעיס. ובכל זאת גם צריך לשאול, האם לא רק הצהרות מופקרות ושיקולים פוליטיים היו כאן, אלא גם מהלכים צבאיים, חלקם אפילו מאוד מלהיבים, שסייעו להמשך הסיוט. מוגש כחומר למחשבה בזמן הסבב הבא של בדיחות הביפרים באולפנים.
