ב-1 בספטמבר הורים רבים ליוו את ילדיהם לראשונה לגן או לכיתה א', אבל הדמעות בזווית העין לא היו דמעות של התרגשות, כמצופה, אלא דמעות של אבל ותסכול. באותו בוקר התעוררנו לגלות ששישה חטופים נרצחו בשבי חמאס. מדינה שלמה שקעה בצער ומאות רבות של אזרחים יצאו אל הרחובות להפגין. מספר ימים לפני כן עוד רעשו קהילות בתי הספר סביב הסוגיה אם לשלוח את התלמידים בחולצות צהובות ביום הראשון ללימודים כאות הזדהות עם משפחות החטופים או לא. גם כאן, השאלה הפכה מיד לפוליטית ומחנאית. בחינוך הממלכתי-דתי ביקשו להגיע בכחול ולבן, ובחינוך הממלכתי כל בית ספר קיבל את ההחלטה לעצמו. סוגיית היחס לחטופים במערכת החינוך היא תפוח אדמה לוהט. במקום פעולה חינוכית אקטיבית של סולידריות עם מי שנמצאים במנהרות חמאס, היא הפכה למושתקת.
עכשיו מתקרב יום השנה לאסון, והצוותים החינוכיים נערכים לציין אותו בכיתות ובטקסים הבית ספריים כיום אבל לאומי. משרד החינוך אף הוציא חוזר מנכ"ל בנושא תחת הכותרת "יום הזיכרון הלאומי לאירועי שבעה באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל". "אירועי" – כך במקור. מלבד התייחסות נקודתית לחטופים בסעיף שמבקש לנהוג ברגישות יתר בבני משפחותיהם הנמצאים בכיתות, הם לא מוזכרים כנושא שראוי לדבר עליו ביום השנה. תחת הכותרת "נושאים מוצעים לדיון החינוכי" מופיעים הסעיפים הבאים: סיפורים אישיים של יחידים ומשפחות, סיפורי גבורה והצלה והמשמעויות הערכיות והחינוכיות שלהם, סיפוריהם של הנופלים, עיסוק במשאבי החוסן ובכוחות הנפש בקרב התלמידים ובפרט בקרב אלו שחוו חוויות קשות, כאב ואובדן, השבת תחושת הביטחון והאמון שנפגעו, התמודדות עם שבר ומשבר ומעבר מחורבן לתקומה ויצירת "תמונת עתיד" של חזון ותקומה לשיקום. 101 החטופים שנמקים בעזה ובני משפחותיהם? נעלמו.
"אני מצפה ממי שמתיימרים לחנך את ילדי ישראל להנגיש את הנושא הכואב הזה על כל מורכבויותיו. בוודאי כשזה לא משהו שנגמר, אלא הווה מתמשך של 101 אנשים ובני משפחותיהם שנמצאים בסבל תמידי", אומר נדב רודאיף, בנו של ליאור רודאיף ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה.
נדב הוא מעצב פנים, אבל עוסק כל חייו הבוגרים גם בחינוך הבלתי פורמלי, ומאז המלחמה מושקע בהנגשה ויצירה של תוכניות חינוכיות בנושא החטופים וסיפורם. "אני מאוכזב מאוד כי התחושה היא שמתעלמים מהנושא או הולכים מסביב. במשרד לא מוכנים להודות במציאות עצמה, שזה הבסיס של העבודה החינוכית. משרד החינוך הוא כמו שלושת הקופים - מסרב לראות, לשמוע או לשוחח".
נדב גדל בבית של אשת חינוך - אמו היא מורה לאמנות בעוטף. לאורך שנים פגש בני נוער במגוון מסגרות, וב-8.10 היה אמור להשיק מיזם חינוכי חדש, אבל מאז הכל השתנה. חודש אחרי פרוץ המלחמה הוא החליט לנתב את מעט הכוחות שנותרו לו בשביל להפוך את כיכר החטופים למרחב חינוכי ולסייע לצוותים לגעת בנושא הרגיש.
"בהתחלה פנו מתנועות נוער וגופי חינוך, בהמשך זה הפך להדרכות בכיכר ולמציאת דוברים מתאימים מהמשפחות. זו הפכה להיות העבודה שלי לכל דבר - איך מצליחים לדבר עם כל אדם מכל מגזר או גיל על הנושא הזה. אני מנהל דיאלוגים מרתקים עם ילדים קטנים או עם נוער מאולפנות וישיבות. לקראת היום ה-100 יזמתי מערכי שיעור שהופצו בכל הארץ וגם יצרתי בעצמי קשר עם מנכ"ל משרד החינוך. רצינו לשתף פעולה. לצערי הדיאלוג איתם היה לא פשוט בכלל. אני בקשר עם שר החינוך יואב קיש, הוא היה בשבעה על אבא וביקר בבית הספר של אמא, אבל לצערי הם שוגים בתפיסת העולם שלהם".
"אנחנו ניצבים בפני אחד הפצעים הכי גדולים בתולדות עמנו", אומר נדב, "מה שאנחנו מבקשים זה להכיר במציאות הזו. לא להתכחש לכך שאחים ואחיות שלנו בשבי. אני פעלתי בכל כוחי בתחום הזה כי הרגשתי שיש לי יותר כוחות. בסוף אבא שלי נרצח וגופתו בעזה, זה לא כמו ההמתנה המייסרת למי שחי וניצב בסכנה. אבל אני מודה שאני עייף ומיואש. המענים החינוכיים נמצאים בכף היד, הם פשוט מסרבים לקחת אותם.
"היחס למשפחות החטופים במערכת לא נעצר רק בטקס השנה. כשביקשו להתייחס לנושא בשיעורי אזרחות, המורים התחמקו ואמרו שזה לא חלק מהמערך. היו ילדים שהם בני משפחות של חטופים שהציעו להם פשוט לא להיכנס לשיעור בשביל למנוע עוגמת נפש". מורים ואנשי חינוך נוספים תיארו לנו מציאות דומה: הוצע לתלמידים להישאר מחוץ לכיתה וצוותים חינוכיים הונחו לא לעסוק בסוגיה בשיעור אזרחות.
*
גם במועצת החינוך הממלכתי-עברי התרעמו על חוזר המנכ"ל. המועצה, שהוקמה השנה על ידי אנשי חינוך ורוח כדי להוות בית זהותי וערכי עבור החינוך הממלכתי, הוציאה הודעה ב-1 בספטמבר סביב סוגיית החטופים וההתלבטות של בתי ספר לגבי החולצות הצהובות. "תפקידנו לחנך. חובתנו להתייחס", כתבו שם, "שחרור החטופים והחטופות מעזה, בהקשר החינוכי, הוא בראש ובראשונה עניין ערכי ולא סוגיה פוליטית".
ד"ר אריאל לוי, מנכ"ל המועצה, אומר: "חובה להתייחס לסוגיית החטופים. יש הרבה מאוד סוגים של כאבים, אבל זו סוגיה ראשונה במעלה. כל בית ספר יכול לעשות את זה בהתאם לרוח שלו ולשפה שמתאימה לו. לצערי, בחוזר המנכ"ל מתייחסים לנושא רק באופן עקיף, וזה חבל. כמו כן צריך לזכור שטקס זו פעולה אחת מתוך רבות שאפשר וצריך לעשות. הוצאנו למורות ולמנהלות תפיסה פדגוגית עם מגוון תכנים לשיחה, לסיור או ללמידה שיכולים להתאים לרגע הזה".
הבחירה של משרד החינוך לשים בצל את סוגיית החטופים היא אומללה, אבל יש להודות בצער שגם די צפויה. כך נראו השנה מערכי השיעורים גם סביב ימי הזיכרון והעצמאות. קל יותר לדבר על גבורה וחוסן מאשר על אסון שממשיך להתרחש ברגע זה, ומי שאחראית על ההתמודדות איתו היא ממשלת ישראל. היחס הממסדי אל משפחות החטופים והנאצות שחלקן נאלצות לסבול מעידים כאלף עדים על עוצמת הקרע שאנו בתוכו. אל מול היסוס וגמגום בנושא כה קריטי, אנשי ונשות חינוך נדרשים למעשה החינוכי ביתר שאת. כשמשפחות חטופים מבוזות מדי שבוע, ודווקא בתוך הקרע בעם, אי-אפשר שלא להתעקש לנהל שיחה על אמפתיה, סולידריות, פדיון שבויים ועמידה משותפת, שנכונה בכל גיל. הילדות והילדים קולטים הכל. הם רואים שלטים, מקשיבים לשיחות ומבינים היטב למה היו לנו דמעות באותו בוקר ארור של תחילת הלימודים.
*
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "סוגיית החטופים, המצויה בלב אירועי 7 באוקטובר, היא חלק מהנושאים בהם בתי הספר הונחו לעסוק במסגרת יום הזיכרון הלאומי לאירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל. חוזר המנכ"ל מנחה לעסוק בנושא בהתאמה לגיל התלמידים ולבשלותם הרגשית. בהמשך לפרסום חוזר המנכ"ל, המשרד פירסם באתר המשרד הנחיות וחומרי הוראה ולמידה לבתי הספר לעיסוק בנושא זה, ובשבוע הבא צפויים להתפרסם חומרים נוספים בסוגיית החטופים".
