משיחות עם כלכלנים במשרדי ממשלה ובבנק ישראל עולה תמונה של מלחמה יקרה בהרבה מההנחות המוקדמות. המספר האחרון: עלותה למשק כבר עברה את המשוכה של 250 מיליארד שקל, רבע טריליון שקל. ובמונחים המובנים לכולנו: בשנה הראשונה להתרחשותה עלתה המלחמה כ-100,000 שקל למשפחה ישראלית ממוצעת בת ארבע נפשות. חלק באובדן הכנסה מעבודה ועסק, חלק במסים ותשלומי חובה אחרים וחלק בהתייקרויות השוחקות את כוח הקנייה. מאה אלף שקל לכל משק בית שהשתקפו עד עכשיו בעיקר בגידול החוב הממשלתי והפרטי.
מה יכולה הייתה המדינה לעשות עם רבע טריליון שקל שבלעה המערכה? לפרוס את כל מערך הרכבת התחתית, המטרו; לספק תקשורת מהירה חינם לכל בית בישראל; לבנות עשרה בתי חולים מצוידים היטב ומאות כיתות לימוד חדשות; להכפיל את קצבאות הזקנה; להוזיל את סל הקניות על ידי הפחתת מע"מ מסיבית; ועוד תוכניות רבות לטובת החברה האזרחית שכבר לא ייצאו לפועל בעשור הקרוב.
אבל הגניזה של תוכניות פיתוח וחברה היא רק התוצאה העתידית של עלות המלחמה. התוצאה המיידית תהיה בכל מקרה ירידה חדה ברמת החיים. מקבלי ההחלטות הכלכליות בממשלה מנסים להחביא את הכורח בהידוק החגורה, כפי שניסו הממשלות בין השנים 1982 ל-1984 להסתיר את השלכות מלחמת לבנון הראשונה. אלא שהאמת מידפקת על הדלתות. הוצאות הביטחון כפי שהן רשומות בתקציב הממשלה – ואינן כוללות את הרס התשתיות, את התכווצות התוצר המקומי, את הירידה בפירעון העבודה בשל גיוסי המילואים ואת התשלומים, הפיצויים והתמיכות למפונים ומתפנים – הסתכמו מתחילת השנה ב-113 מיליארד שקל, סכום השווה ל-83% מתקציב הביטחון לכל 2024. אף שבחודשים האחרונים קצב ההוצאות הביטחוניות הואט, הוא עדיין נע סביב 14 מיליארד שקל בחודש. מכאן שגם ללא מלחמה כוללת עם חיזבאללה צפויה חריגה משמעותית מתקציב הביטחון שאושר בכנסת, סדר גודל של 30 מיליארד שקל.
פתיחת מערכה צבאית בחזית הצפונית בהיקף מלא, סבורים מומחים לכלכלת ביטחון, תחייב משאבי תקציב נוספים בסדר גודל של עשרות מיליארדים עד סוף השנה. לנוכח הקיפאון בפעילות הכלכלית והעסקית והירידה ביצוא ובהשקעות אין סיכוי שהכנסות המדינה ממסים – במתכונתם נוכחית – יכסו על הגידול בהוצאותיה. בתנאים אלו עלול הגירעון של 2024 להתקרב ל-10% מהתוצר. שר האוצר עלול להפסיד אי אלו בקבוקי ויסקי משובחים (כשרים?). כזכור בצלאל סמוטריץ' הרבה להצהיר בלשון מבודחת ומתנשאת על מוכנותו לקנות ויסקי למי שמפקפק בהצלחתו לא לחרוג ממסגרת הגירעון הקבועה בחוק התקציב, 6.6% מהתוצר. לכן ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר שוקלים להוציא לפועל תרגילים תקציביים-חשבונאיים של דחיית רישום הוצאות לתקציב השנה הבאה ומבצעי מיסוי חריגים ומפוקפקים שמשמעותם קניית זמן בלבד. "קניית זמן קצר במחיר יקר", מזהירים בבנק ישראל.
התרגילים לא יועילו. את החור החדש הנוסף בתקציב לא ניתן יהיה לטייח. כולנו נשלם.
כשמיתון פוגש אינפלציה
הנחיתה הכלכלית בארץ כבר התחילה והיא לא תהיה רכה. ברבע השני של 2024 כלכלת ישראל נכנסה רשמית למצב מסוכן במיוחד, הקרוי בפי הכלכלנים "סטגפלציה". כדאי לקוראים לשנן היטב את המילה וללמוד את משמעויותיה. סטגפלציה היא חיבור של שתי מילים לועזיות המתארות שני מצבים כלכליים לא רצויים: אינפלציה, המתארת עליית מחירים מהירה וסטגנציה (כלומר מיתון) המתארת קיפאון בצמיחה. בדרך כלל שני המצבים לא הולכים יד ביד; מיתון אמור לבלום את האינפלציה ואינפלציה אמורה להאיץ צמיחה. אבל – אבל! – בכלכלות שירדו מהפסים תיתכן הופעה בו-זמנית של מחירים עולים וצמיחה נבלמת. כמו בישראל מתחילת 2024. לפי הנתונים המתוקנים שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחודשים מאי עד אוגוסט הואץ קצב האינפלציה ל-4%, ובמקביל התכווצה הפעילות הכלכלית היצרנית: התוצר של המגזר העסקי היצרני ירד ביותר מ-2.5%, ב-4% לנפש.
זו סיטואציה שכלכלת ישראל לא הייתה בה עשרות בשנים (גם לא בשיא מגפת הקורונה). איך יוצאים ממנה? כבר לפני 40 שנה כתב בכיר כלכלני ישראל דאז, פרופ' מיכאל ברונו המנוח, ספר המוקדש לסטגפלציה ("כלכלת סטגפלציה עולמית", הוצאת אוניברסטת הארוורד 1985) שבו המליץ על אופן הטיפול בה: עסקת חבילה מקיפה בין הממשלה, האיגודים המקצועיים, המעסיקים והבנק המרכזי. שילוב זרועות ותיאום החלטות, הראה ברונו בספרו, הוא האמצעי הכולל היעיל ביותר להשבת שיווי המשקל למשקים בסטגפלציה והחזרתם לדרך המלך.
בימי מלחמה עסקת חבילה כלל-משקית נדרשת במיוחד. אפשר להגדירה כמעט כצו השעה. מטבעה היא תהיה מסובכת, תחייב רמת אמון גבוהה בהחלטות משותפות של בנק ישראל, האוצר, ארגוני העובדים, ארגוני המעסיקים והחברה באזרחית. האם הממשלה הנוכחית, זו המתגאה בהיותה סקטוריאלית וחד-צדדית פוליטית ורעיונית ושאמינותה על הקרשים, מסוגלת לקשור עסקה שכזו ולבצע? לכנס יחדיו את הפוליטיקאים החומדים את כספי האזרחים ואת האזרחים שיידרשו לרדת משמעותית ברמת החיים? מסופקני.
אנחנו והם
הבנק המרכזי הפדרלי של ארה"ב, ה"פד", הפחית ביום רביעי השבוע את הריבית בחצי אחוז והודיע שבאין הפתעות לרעה ימשיך להוריד את הריבית בעוד חצי אחוז עד סוף 2024 ובעוד אחוז ב-2025. האינפלציה האמריקאית מתכנסת לשיעור שנתי של 2% וחדלה לעמוד בראש הדאגות של יו"ר ה"פד", ג'רום פאוול. את מקומה תפסה דאגה לתעסוקה מלאה והמשך הצמיחה.
ואצלנו בנק ישראל כבר הודיע שאין בכוונתו להפחית את הריבית לפחות עד הקיץ הבא. אם מגמת האינפלציה תזנק, הריבית אף עלולה לעלות, הכל "לפי הנתונים של המשק ולא לפי שיקולים זרים כלשהם", מדגישים בכירי הבנק המרכזי. מוסדות ממלכתיים רבים כבר נפלו קרבן להשתלטות הפוליטיקאים שבשלטון ויש חשש שהאחרונים לוטשים עיניים גם לכיוון הבנק המרכזי. העצמאות של בנק ישראל, המובטחת בחוק, היא הנכס הכלכלי האחרון של ישראל וחובה לשמור עליה בשבע עיניים. פגיעה בה תהיה מרשם לאסון.
כדי לתפוס את עוצמת השינוי לרעה במצבנו לא נרחיק עד אמריקה; נסתפק באיטליה. כשהייתי בה לפני שנתיים ערב ניצחונה בבחירות של מפלגת "האחים של איטליה" הפופוליסטית בראשות ג'ורג'ה מלוני, פוליטיקאית עם רקע פוסט-פשיסטי, היא נחשבה לכלכלה החולה של אירופה. קצב האינפלציה השנתית נשק ל-12%, הגירעון התקציבי העמיק ל-8% מהתוצר, והמגזר היצרני לא צמח. מהפרספקטיבה של איטליה נראתה ישראל ככלכלה למופת. קצב ההתייקרויות אצלנו היה כשליש מזה של איטליה, תקציב הממשלה נהנה מעודף של 10 מיליארדי שקל (0.6% מהתוצר) והמשק צמח ב-6.5%. השארנו את איטליה הרחק מאחור, בעמדת קינאה.
חלפו שנתיים והקערה התהפכה. מגמת האינפלציה של איטליה ירדה ל-2%, אצלנו עלתה ל-4%. הגירעון התקציבי האיטלקי צומצם בחצי ל-4% תוצר, אצלנו יעלה ל-7% עד 8% מהתוצר לכל הפחות. הפעילות הכלכלית היצרנית אצלנו בנסיגה חמורה, באיטליה בצמיחה נאה.
אלו מחירי המלחמה. עוד לפני שמתחילים להגשים את רעיונות התעתועים של שליטה ישראלית הן ברצועת עזה והן ברצועת ביטחון בדרום לבנון. העלויות של ממשלים צבאיים ישראליים ברצועות עוינות אלו מגיעות לעשרות מיליארדי שקלים מדי שנה, לפחות בשנים הראשונות. לכן הממשלה תצטרך סוף כל סוף לכלול את השיקול הכלכלי בשיקול המלחמתי שלה.
ומי ישלם? אנחנו נשלם – הגידו שלום בין השאר לעגבניות, למסעדות, למכוניות החדשות ולחופשות - והדור הבא ישלם.
