כל "הותר לפרסום" גוזל נשימה, והרווח בין הידיעה על נפילתם של חיילים ועד לגילוי שמותיהם, גם אם הוא לוקח שבריר שנייה, מייסר. השבוע, בין פניהם המאירות של החיילים, הייתה גם חיילת אחת - הפרמדיקית סמ"ר אגם נעים ז"ל. חיילת ששירתה חודשים ארוכים בעזה בניסיון להציל חיים, ונפלה יחד עם חבריה לנשק במבנה ממולכד. לפניה נפצעה אנושות טייסת מסוק שהגיעה אף היא לחלץ פצועים, ובזכות מאבק הרואי של הכוחות בשטח חייה ניצלו.
7 באוקטובר והמלחמה המרה שפרצה בעקבותיו הם קו פרשת מים בכל מה שקשור לשילובן של נשים בתפקידי לוחמה. כל מי שהטיל ספק ביכולותיהן של הלוחמות למד שיעור או שניים על עוז רוחן ותפקודן, ומנגד, אנחנו כחברה התחלנו להפנים את המחיר הכבד שכחלק ממנו גם חיילות נופלות בשבי, גם חיילות משלמות בחייהן ובגופן על הגנת המולדת.
המאבק הליברלי לשוויון שלפיו "כל מה שהוא יכול - גם אני יכולה" יכול להיתפס לא פעם כסינתטי, כזה שמבקש לסמן "וי" על תחנות שהיו נעולות בפני נשים והן מפתח מהותי להשתלבותן בחברה ולהובלתה. לא סתם אליס מילר הפכה לסמל - קורס טיס נתפס כטופ של האליטה הצבאית, וההתרגשות סביב נשים שמקבלות כנפיים היא בלי הצביטה של המחיר. זו לב הטענה של המתנגדים לשוויון - שנשים לא יידעו לבצע את המשימה באותה איכות ושהמאבק על שילובן הוא רק בשביל להתהדר בהישגי הפמיניזם. אבל בימים שבהם מפקדות טירונים נאבקו במחבלים שהפתיעו אותן בבסיס זיקים, תצפיתניות נרצחו ונלקחו בשבי אחרי שהתריעו שוב ושוב על מה שראו ולוחמות רבות נמצאות בקו האש ומחרפות את נפשן, מתגלה האמת. זהו לא רק מאבק על זכויות, אלא קודם כל שותפות עמוקה בנשיאת העול. רעות לוחמים ולוחמות, הגנה על המולדת, מאבק עבור ערכים שראוי להסתכן בשבילם. כל אלו הפכו לחוצי מגדרים. בשטחי הכינוס, בחמ"לים ובשדה הקרב מתעצבת בימים אלו תרבות צבאית חדשה, ייתכן שגם תרבות ישראלית חדשה.
לכל מאבק חברתי יש שלב שבו התיאוריה הופכת לשגרה, כשהסנוניות הראשונות הופכות למציאות קיימת ונפוצה. זה רגע שברירי, אבל הוא מעורר מחשבה. ימים יגידו איך תיראה ההגנה על מדינת ישראל כשנשים הן חלק בלתי נפרד משדה הקרב. ברגע הזה, אי-אפשר שלא לתהות: אם נשים למדו חרב, ואימצו סממני תרבות שנחשבים לגבריים, מה היה קורה אם הייתה מתקיימת תנועה הופכית? איך היו נראים החיים שלנו אם גברים היו מאמצים משהו מהתרבות שנשים טיפחו לאורך דורות, ואיך הביטחון של כולנו היה מושפע מכך?