את "שיחות שלום", האלבום החדש והיפה של אביתר בנאי, אפשר לראות כמעין המשך מוזיקלי לכרזות לזכר הנופלים שנמצאות בכל פינה בשנה הקשה הזו. בכל אחת מהן רואים בחור צעיר, מחייך ומאוד חי, שנמצא עכשיו במקום אחר. כשאתה מביט בהן, כל עין עובדת אחרת – אחת מחייכת, האחרת דומעת. האלבום של בנאי מייצר פעולה חצויה שכזו. על העטיפה מצולם בנאי עם כפפות אִגרוף. בפנים הוא מדלג לאורך 37 דקות בין ריקוד להגנה, וגם כשהוא סופג (וכמה שספגנו השנה!), הוא מוצא כוח להמשיך, גם הודות להפקה החכמה שהעמיד תמיר מוסקט.
"מעונה לעונה" הפותח הוא שיר התבוננות פנימי ואופטימי העטוף בגרוב מרקיד. "חלל", שמגיע אחריו, משרטט מסע כואב בין מיטות הפצועים להלוויות הנופלים. שיר הנושא מתאר קבוצת תמיכה של מכורים לשעבר, שבה גם אחמד וגם יואל הסרוג יכולים לדבר יחד, בחיזוק המסקנה ש"איזה סכנה אם כלום לא השתנה/ אם נהיה כמו לפני גם אחרי המלחמה".
ברגע הכי כיפי פה, "יהונתן" הדיסקואי משהו, מצדיע בנאי ליהונתן גפן המנוח ("יהונתן עזב את נהלל לתל-אביב") ומונה את גיבוריו המוזיקליים בשמם הפרטי: שלום, אריאל, יהודית, יוני, מתי, דני, גידי, אלון, אסתר, אריק, שמוליק, חוה וגם דוד יוסי והאח מאיר. משפחת בנאי נוכחת גם ב"אמא שמחה" העצוב ("אמא שמחה השתנתה, אמא שמחה מצטערת/ יותר לא מנהלת יותר לא מאחרת").
ואגב גיבורים מוזיקליים, ב"מבול" מתכתב בנאי עם "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך ("מבקש את אלוהיו ובעצם מבקש את עצמו"), כשההפקה הנוגה זורקת קצת לצבעי הסבנטיז החמים של המקור. ב"להיות שניים, להיות אחד" הסוגר מגיש בנאי בקול שברירי ובעיבוד מרחף שיר תקווה: אף ש"הרוח סוער, אונייה בלב ים מסוכן", יוצרו יודע שהוא לא לבד. וגם לא המאזין.
