ההפצצה שבמהלכה חוסל בכיר חיזבאללה איברהים עקיל, ולצידו שורה של מפקדים מקרב כוח רדואן, היא כנראה המכה הצבאית הקשה ביותר שספג הארגון מאז הקמתו, ואין מדובר בהגזמה.
המכה הקשה ביותר הקודמת הגיעה בפברואר 2008, כשחוסל עימאד מורנייה (חאג' רדואן – שעל שמו קרוי כוח רדואן). אולם אז היה מדובר באדם אחד, וגדול ומשמעותי ככל שהיה, היה זה עניין של זמן עד שימונה לו יורש (גיסו, מוסטפא בדר א-דין, שחוסל על ידי חיזבאללה עצמו ככל הנראה בהוראת איראן). במקרה של ההתקפה על הדאחייה ביום שישי מדובר באישיות הצבאית הבכירה ביותר בארגון, ועימו כמעט כל שרשרת הפיקוד של הזרוע הצבאית של חיזבאללה, ובעיקר כוח רדואן. בסך הכל 16 מחבלים הרוגים. אין לזה שום דוגמה קרובה אפילו בהיסטוריה של המלחמה מול חמאס או חיזבאללה. אחמד מחמוד ווהבי, לדוגמה, מפקד יחידת ההדרכה בכוח רדואן, היה עד לתחילת השנה מפקד כוח רדואן עצמו.
לכך כמובן צריך לצרף את רצף הפעולות הישראליות, לפי טענות חיזבאללה, של פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, שגרמו למותם ולפציעתם של כ-5,000 פעילי הארגון. זו מכה עצומה לכשעצמה. לארגון טרור צבאי נוסח חיזבאללה אין בעצם יכולת לתקשר בין אנשיו מבלי להיות חשוף להאזנות ישראליות. כעת כל אמצעי הקשר שלהם "שרופים" – כלומר, לא רק ש"האויב מאזין", אלא שהמכשירים הללו הפכו להיות מלכודות מוות. הדרך היחידה שנותרה לתקשר היא במפגשים חשאיים, נוסח המפגש של עקיל עם צמרת כוח רדואן – שמשום מה גם הוא היה מוכר וידוע לישראלים.
זו מבוכה אדירה לחיזבאללה כארגון, ומצוקה צבאית של ממש. קשה לדעת כיצד יוכל הארגון להגיב צבאית לפעולות הלכאורה ישראליות. חיזבאללה מבין שב-18 השנים האחרונות, מאז מלחמת לבנון השנייה, הקדישו צה"ל, אמ"ן, המוסד ושב"כ מאמצים עצומים כדי לאסוף מודיעין על הארגון, והצליחו בכך.
נסראללה מוצא עצמו בדילמה אדירה: האם להגיב בירי מסיבי לעבר מרכז ישראל ולגרום לנפגעים רבים בקרב האוכלוסייה, ובכך לגרור פעולה קרקעית ישראלית בלבנון, או שמא להמשיך להתיש את ישראל בפעולות בגבול הצפון. בנאום האחרון שלו, יממה לפני החיסול של עקיל וחבורתו, נראה היה שנסראללה בחר בדרך אחת ברורה: התשה. אני לא מפסיק – הוא אמר במילים כאלה או אחרות – עד שהמלחמה בעזה תיפסק. השקט לא יחזור לצפון.
בינתיים הפעולות האחרונות המוצלחות מצד ישראל בלבנון גוררות לא מעט תגובות בציבור הישראלי דווקא, ובתקשורת, שכוללות בין היתר דרישה לצאת לפעולה קרקעית בלבנון, כדי לפגוע בחיזבאללה כל עוד הוא בשיא חולשתו. ממשלת נתניהו אינה ממהרת בשלב זה לצאת לפעולה שכזו, אולי בגלל ההבנה שכניסה ללבנון אין משמעותה ניצחון מהיר וחלק: מדובר במלחמה שעלולה להימשך חודשים רבים, עם הרבה מאוד נפגעים ונזק לישראל, ותצטרך להסתיים בסופו של דבר בהפסקת אש בתיווך אמריקאי/צרפתי, באופן דומה למה שהאמריקאים מנסים להשיג כעת באמצעות השליח עמוס הוכשטיין.
האם הלחץ הצבאי של ישראל ישנה את עמדת נסראללה וחיזבאללה לתקוף את הצפון? נראה שלא. אך כאן כבר נדרשת יצירתיות. ייתכן שאפשר "לאחד זירות" – כלומר ללכת על הפסקת אש אזורית שתכלול לא רק את שחרור החטופים, אלא גם נסיגה של חיזבאללה אל מצפון לליטני. הסיכויים שחיזבאללה יסכים לכך קלושים, אך לא נראה שיש עבורו אופציות טובות יותר שממתינות בפתחנו. ייתכן שדווקא אם נסראללה יצטייר כמי שוויתר לטובת הפלסטינים והצילם מהמשך הנכבה, הדבר יעניק לו סולם אפשרי לרדת מהעץ שעליו טיפס.
הדרך היחידה שנותרה לבכירי חיזבאללה לתקשר היא במפגשים חשאיים, נוסח המפגש של עקיל עם צמרת כוח רדואן – שמשום מה גם הוא היה מוכר וידוע לישראלים
