הקבינט מתקשה לעמוד בקצב של ההסתערות עלינו: רק בימים האחרונים צירפו השרים את החזרת תושבי הצפון לרשימת יעדי המלחמה, שאם זה תלוי בנתניהו, סמוטריץ' ובן גביר לא תסתיים לעולם. לכן, הייתי מציע להם לצרף את הגלובוס כיעד הבא, לקראת נסיעתו של נתניהו לעצרת של האו"ם השבוע. נתניהו, אם נסראללה יאפשר לו, ינאם בעוצמה.
בינתיים, הצד שלנו, עברנו מהכלה של ההתשה לתצוגות תכלית מעבר לגבול הצפוני. במקום להגיב, התחלנו ליזום. הייתי מציע למקבלי ההחלטות לא להיענות להצעות של אהוד ברק ואחרים להמתין שנתיים למלחמה מול מבקשי נפשנו. אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו חייבים לתת להם בראש עם כל מה שהוכן כאן ב-15 השנים האחרונות. הבטן הרכה של משטר האייתוללות חייב לחטוף מאיתנו – אחרת, גבולותיה של ישראל ייגמרו באזור פתח-תקווה.
בקיצור – בלי בושה. מגיע להם לחטוף, והגיעה השעה שהפרשנים ויודעי הכל יתכסו במדים של צניעות.
ההתגוששות על המשך הנוכחות בציר פילדלפי נמשכת. המצרים מודיעים שלא יאפשרו לכוחות הביטחון להישאר, וייתכן שלא תהיה ברירה אלא להתקפל. עם זאת, חבל שהגורמים שמכירים את המידע שהתגלה למערכת הביטחון עם ניקוי המנהרות שם לא מספרים לנו שלמעשה המצרים איפשרו את התנועה ואת ההתעצמות של חמאס דרך ציר פילדלפי, והיו מקור בלתי אכזב שדרכו בנה ארגון המרצחים את מדינת הטרור מתחת לפני הקרקע. העובדות מוכרות, וצריך לקוות שהצדדים ימצאו את הדרך שתניח את דעתם של האחראים בצד הישראלי.
"צחנה" הוא שמו של ספר שעל פי הביקורת שקראתי עליו מתאר בדיוק רב את מה שמתרחש בקרב מובילי דעת הקהל מהצד השמרני באמריקה. יום אחד, כשתיכתב הסדרה על המעבר שתיכנן גדעון סער לסביבתו של נתניהו וללשכת שר הביטחון – עד אמש, כשהכריז שהוא מוותר על התפקיד – הכותרת "צחנה" תתמצת הכל באופן מדויק. זה היה מהלך שאין מילה אחרת מאשר "חרפה" לתאר אותו.
סער מחזיק בהוכחות חותכות לכך שהוא ניחן בתכונות של יושרה וכושר קבלת החלטות, כישרון אמיתי של משרת ציבור. מה קרה לו? אין לי מושג.
אם ייכשל הניסיון לגייס את החרדים מתחת לאלונקה, אזי אנחנו צפויים להידרדר לתהומות שלא בטוח שנצליח להתרומם מהן.
המשוררת היהודייה ממוצא ארגנטינאי לואיסה פוטורנסקי כותבת בספרה "חמישה מקורות, חמישה גשרים" על ביקור בשכונת מאה שערים, בשיר "שגאל יותר משגאל": "אין כמו מאה שערים כדי לשקוע בעבר באמצעות ריחות מעופשים וחורים שכוחי אל במרכז אירופה".
החצבים שפורחים בעונה הזו של השנה זקופים ומספרים לנו סיפור. בשיר שכתב יאיר ניצני הוא ביקש למחות על האבידות שלנו במלחמת לבנון הראשונה ב-1983. "מול חופי הכנרת, צל הרי הרמה, חקלאי וצנרת שיבולי הקמה, אם שולחת בניה על הארץ לשמור – חצבים פורחים וציפורים אין ספור... את נותנת לי כוח, את נותנת לי אור, את הדרך לשכוח להמשיך ולזכור".
והחיוך של הנופלים אחרי שהותרו לפרסום מזכיר לנו שמותר לשאול על מה ולמה צירפו את משפחותיהם למשפחת השכול.
למה?
אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו חייבים לתת להם בראש עם כל מה שהוכן כאן ב-15 השנים האחרונות
