טלוויזיה
אינדל (HOT)
'אינדל' נולדה מתוך השילוב הקטלני של מצוקה אמיתית ורעב אדיר לדבר עליה, אולם גם התזמון עשה אותה רלוונטית להדהים: בעוד בני העדה האתיופית מקריבים עצמם בשדה הקרב ומנגד הילדה היימנוט קסאו נעדרת כבר חודשים, באה דרמה שמטיחה את כל הכעס שהצטבר על שנים של גזענות, התנשאות ואפליה. החזון של אינדל קבדה והתמיכה הלא-מובנת מאליה ב-HOT, הליהוקים הנהדרים ובראשם יניב אלמנך בתפקיד הראשי וגם הפסקול המעולה הפכו את הסדרה לרגע מרשים והלוואי שגם בלתי נשכח בטלוויזיה הישראלית.
ברלין בלוז (yes)
זה לא שמתישהו בשני העשורים האחרונים 'ברלין בלוז' לא הייתה רלוונטית. הנהירה לעיר הגרמנית התחילה ברגע שהדור השלישי נאלץ לשלם בעצמו על המילקי. אבל אין ספק שהטיימינג שבו עלתה הסדרה, פוסט 7 באוקטובר, הצליח למשוך אליה עוד עניין וצופים, מהסוג שמחפש אישורים להחלטה (או לחוסר הברירה) להישאר בארץ. הסדרה מראה את ההתמודדויות הפחות-נוצצות של זוג ישראלים: יונה (איתמר רוטשילד, שגם יצר את הסדרה עם בת זוגו, דנה אידיסיס), נגן אבוב שקיבל הצעה לנגן עם תזמורת ברלין ולכן גרר לשם גם את טליה אשתו (שירה נאור המצוינת) ואת בתם. הסדרה הולכת בעיקר עם טליה, כשהיא מנסה למצוא את מקומה בעיר הקרה, וסובלת מגעגועים לארץ, על שלל אזעקותיה, מלחמותיה ושאר צרותיה. זר לעולם לא יבין זאת, אבל לנו מספיק מבט אחד של טליה כדי להרגיש את זה בבטן.
טיטו ורוחו (HOT)
גניבת ההצגה של פבלו רוזנברג ב'אורי ואלה' התגלגלה לתפקיד ראשי סוחף ונוגע ללב, על שף-סלב נרקיסיסט וסביבתו המטורללת ואיך מתמודדים עם משבר אמצע החיים כשיש כאלה שמסרבים להכיר בקיומו. מלבד רוזנברג, שלא היה לו להיט כזה מושלם ברפרטואר מאז 'נר על החלון', מגי אזרזר זיכתה את הצופים והצופות בהופעה הכי מעוררת אמפתיה שלה וגם שמוליק רוזנברג, האח-של, מעניק הצצה מפתיע לצד האחר והלא-פחות מסקרן של המשפחה.
שקשוקה (כאן חינוכית)
בעונתה החמישית והשישית (שעלו לאוויר בהפרש של פחות מחצי שנה), ביססה סדרת הילדים המצליחה של החינוכית את מעמדה כ"הסדרה שכולם רואים", ובצדק. לא קל למצוא תכנים טלוויזיוניים שמצד אחד ישבו את ליבם של הילדים ומצד שני יביאו נחת להורים. אולי זו הכריזמה שמפזרים כל אחד מחברי הקאסט הצעירים, אולי הכתיבה הקולחת וחסרת המאמץ של היוצרים - כך או כך 'שקשוקה' מחליקה לכולם בקלות בגרון, ומצליחה לעסוק בסוגיות שבאמת מעסיקות את ילדי דור האלפא בלי שמץ של התנשאות, אבל עם הרבה מוסר השכל. מיני הסערה שהתעוררה סביב שידור הפרק שעסק בשואה, רק מחזקת את מה ש'שקשוקה' מנסה להוכיח: לא צריך להתנחמד לילדים או לצבוע להם את החיים בוורוד. מספיק לתת להם קול ותמונה לפחדים ולחששות שאיתם הם מתמודדים יום-יום, והם כבר יקפידו לחזור מבית הספר ולזפזפ לחינוכית.
משמר הגבול (HOT)
כשהיסטוריונים ינסו להבין את מה שקרה למשטרת ישראל תחת השר איתמר בן גביר, הם יצטרכו גם לצפות ב'משמר הגבול' ולהבין שהסיפור הרבה יותר גדול ומורכב מאדם אחד. מני יעיש, במאי שאף פעם לא פחד לצלול לממד הפוליטי של ישראל השנייה, הטיח בפרצוף של הצופים והצופות דמות חייל/שוטר שלא נראתה קודם: אלימה, גזענית וסוערת, והראה מה קורה כשהיא פוגשת כוח אמיתי בידיים. התוצאה לא הייתה כה מטלטלת אלמלא ההופעה המהפנטת של בן סולטן ותפקידים מעולים של נועה אסטנג'לוב ושלום מיכאלשוילי.
אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו (קשת)
השנה האחרונה לימדה אותנו שמשטרת ישראל צריכה יותר אנשים כמו השוטרת איריס אברמוב, גיבורת הדרמה 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו' - נועזת אבל גם רגישה, נאמנה לעצמה ולא תמיד סרה למרות. מגי אזרזר, שמגלמת את אברמוב, היא אחת השחקניות העוצמתיות בישראל. הוראת הבימוי שקיבלה, להנמיך קצת את הווליום הרגיל שלה, מחמיאה לה מאוד והופכת את תצוגת המשחק שלה לאחת מנקודות החוזק בדרמת המשטרה, שמזגזגת בכישרון בין הפלילי לאישי, בין סיפורם של ארגוני פשע מוטרפי שנאה לרגעים משפחתיים מלאים בחמלה. בימים שבהם משטרת ישראל נאבקת על זהותה (או שנכנעה כבר, תלוי את מי שואלים), דרמות המשטרה כמו 'מנאייכ', 'בלקספייס' ו'פאלו אלטו', נמצאות בשעתן הפופולרית ביותר, ומזכירות לנו שכחולי המדים אמורים לעסוק בהפרדה הברורה בין הרע לטוב, בין שומרי החוק לאלו שבזים לו. זה נכון לפאלו אלטו, בדיוק כמו שזה נכון לחיפה.
הצבי (כאן 11)
בשנה שבה המציאות הפכה להכלאה בין 'פאודה', 'פשע אמיתי' ו'אפוקליפסה עכשיו', הדרישות שלנו מסדרת טלוויזיה הסתכמו בעיקר במשהו שייקח אותנו רחוק מכאן. חובבי לובוטומיה הסתפקו ב'אמילי בפריז', אבל מי שבכל זאת ניסה לשמור על צלם אנוש מצא נחמה בסדרות תקופתיות, וכמה שיותר רחוק מההווה יותר טוב. 'הצבי' מתארת את ראשית ימיה של העיתונות העברית ומתרחשת בסוף המאה ה-19 בירושלים. ויש אפילו רומן רומנטי, למי שחייב את מנת ה'בריג'רטון' שלו לווריד, ועוד ברוסית. 'הצבי' היא טלוויזיה מצוינת, אבל מעבר לזה היא בעיקר לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. וזה בדיוק מה שנפש מעורערת צריכה כרגע. כלומר, זה ובקבוק וודקה.
קולנוע
קרוב אלי
מרגישים כמו תאונה, אבל ממשיכים להתנהל רגיל. האמירה הזו נכונה כנראה לכל מי שאיבד אדם קרוב, ובהם תום נשר. האסון הכבד של משפחת נשר ב-2018, עם אובדן ארי ז"ל, תפס בגרון מדינה שלמה. נשר בת ה-27 עשתה בדיוק את הסרט הראשון שלה שמתאים לארי ולה, שמספר את הסיפור דרך משקפיים של דור ששילם ומשלם מחיר כבד מדי: אובדן דרך מסיבות, אסקפיזם, מוזיקה מעולה, וצרחה עמוקה בתקווה שכל זה יאלחש את הכאב. העובדה שעל הסרט הראשון שלה היא זכתה בארבעה פרסי אופיר ובכרטיס לאוסקר - הישג שאביה מעולם לא הגיע אליו, אגב - מלמדת גם על הכישרון, אבל גם על העצב החשוף שהסרט הזה נוגע בו.
הילד
בוקר, שדה בעוטף עזה, ברקע נשמע מואזין. צינור מים מתפוצץ, והזרזיף הופך לזרם, למזרקה ממש, כמו הר געש מלא בלבה. כך נפתח 'הילד' של יהב וינר ז"ל מכפר עזה, במין נבואה שהגשימה את עצמה בדרך נוראית. וינר עשה את הסרט הקצר שלו, האחרון לפני הפיצ'ר שצילומיו הושלמו רגע לפני הטבח, כמחווה מלאת רגש לבן הקיבוץ שלו ג'ימי קדושים ז"ל, מראשוני הרוגי ההפגזות מהרצועה המקוללת ב-2008. וינר כמובן לא יכול היה לשער שהוא עצמו יהפוך לקורבן בבוקר 7 באוקטובר, כמה מאות מטרים ממקום הצילום של 'הילד', מקום שבו הציל את אשתו שי-לי עטרי ובתו בת החודש שייה, באחד הסיפורים הכי זכורים מאותו יום נורא. הסרט, רק בן 25 דקות, הפך בלית ברירה כמעט לקינה על המקום שכה אהב, וזכה גם בפרס אופיר מוצדק כל כך אחרי מותו.
חמדה
ששון גבאי ואסי לוי צוחקים ובוכים בסרט של שמי זרחין תמיד נשמע כמו משהו שהקהל הישראלי אוהב. גבאי, לוי וזרחין עושים את כל זה על רקע נופי הגליל העליון, בסרט שמראה את גבול הצפון ככור היתוך רגוע רגע לפני שננטש במלחמה הנוכחית - זה כבר מצמרר. ואכן, 'חמדה', הדרמה החמוצה-מתוקה שמגוללת את תהפוכותיו של זוג מבוגר, עם חשד לבגידה, קשיי פרנסה ונכד שחוזר מהנכר ומעורר דרמות בבית - הפך לסרט שהצליח להדהד אצל הצופים הנאמנים של זרחין בכמה מובנים. וגבאי, כהרגלו, גורם לכך שרק רוצים לחבק אותו בסוף הסרט.
המנצחים
יש סרטים שמקליקים עם הקהל וכאלה שפחות. מיוזיקל ישראלי - אם לא מדובר באופרת ראפ עדכנית סטייל 'העיר הזאת' - הוא לא המועמד הטבעי להיות להיט. ואכן, 'המנצחים' קצת פיספס מבחינת הקהל, אבל הקהל גם פיספס אותו. סרט מוזיקלי חכם וחתרני שמספר על שני זוגות בתקופת מלחמת ששת הימים, על אובדן ופוסט-טראומה במלחמה הכי "מצליחה" שלנו, שבה לכאורה היו רק מנצחים. הבמאי אלירן פלד ( שיצר את סדרה הדוקו ההיסטורית המעולה 'הבלתי חשובים') יצר סרט מלהיב וגם די מרהיב ביופיו, עם מוזיקה מצויינת והרבה לב, בעיקר שיר אחד מהדהד בביצוע עמית פרקש.
שירים
שחר טבוך ואגם בוחבוט / נאדי באדי
נדמה שבמשך רוב השנה רובנו עשינו דברים אחרים בחצות (בעיקר לבכות), שהם לא למצוא את הנאדי באדי שלנו, אבל הלהיט המעולה של שחר טבוך ואגם בוחבוט (שגם ביצעה קפיצת דרך השנה) הזכיר שיש בחוץ עולם, חיים, יצרים ודרמות הרבה פחות דרמטיות. הגאונות של פופ מעולה - וזה שיר פופ מעולה גם בקנה מידה בינלאומי - הוא למצוא את האיזון שבו יש מקום לחיוניות ואפילו להומור. לשם כך דרוש אמן מוכשר ובעיקר מאוד קשוב לקהל שלו כמו שחר טבוך, שאלבום הבכורה שלו בכללותו מציג חזון פופ מגובש וכובש. וככה, במחי שיר אחד הוא הפך מהחנון הגאון של 'שעת נעילה' לנאדי באדי של כל המדינה.
יגל אושרי / לצאת מדיכאון
באוגוסט 2023 אף אחד לא ידע מי זה יגל אושרי. הסינגל שלו יצא לאוויר העולם וזכה, כמו רבים מהאמנים הצעירים, להתעלמות - עד שבאה המלחמה. היום אי-אפשר ממש לברוח מ'לצאת מדיכאון', שהפך להמנון השבים הביתה מהמלחמה כמעט בכל סרטון אפשרי. רשימת המכולת של אושרי ואופיר כהן מכילה את כל הדרכים האפשריות לצאת מדיכאון, כך שכל אחד יכול לאמץ לעצמו אחת בשעות הקטנות של הלילה וגם המוקדמות של הבוקר. השיר הכניס את אושרי לתחנות הרדיו, לפלייליסטים, הפך אותו לאורח קבע בהופעות של הגדולים. רק נותר לחכות שבאמת יגיעו ימים טובים כמו שהוא הבטיח.
עדן גולן / הוריקן
עדן גולן לא ידעה עד כמה ההוריקן ששרה יהפוך למציאות אירוויזיונית הזויה ובלתי נתפסת לעיתים, שבה חלק גדול ממשתתפי התחרות התנהגו בבריונות כלפי הנציגה הישראלית וניסו להפוך את שהותה במאלמו לבלתי נעימה ככל האפשר. אם זה לא הספיק, חיכה לה בוז עצום ומתמשך מהערב הראשון של החזרות ועד לגמר, ד"ש מהפלסטינים ותומכיהם. אבל עדן גולן ניערה באלגנטיות מפוארת את ההייטרים בדרך להפוך לגיבורה ישראלית, קרן אור בינלאומית קטנה על רקע המלחמה, באירוע שהגיע עד לכותרות העיתונים החשובים בארה"ב, מדינה שמאוד רחוקה מתחרות האירוויזיון. מקום חמישי, ניצחון גדול.
כפיר צפריר / פחד אלוהים
ההצלחה של 'פחד אלוהים' היא מסוג המקרים של שירים שיצאו ואף אחד לא שם לב אליהם, ופתאום קיבלו תהודה שכבשה גם את המצעדים בתחנות הרדיו. כמו אצל עבד אל-חלים חאפז ואווה קילפי, גם כאן הצד השני מאיימת לטלטל את כל עולמו של האדם אך הוא רוצה אותה בסביבה, שתעורר בו את הפחדים ואת הרצון להישאר לצידה גם אם היא מסוכנת וקשה. כפיר צפריר מתאר בו את הבחורה עם השילוב המושלם של אמא ממרוקו ואבא מעבר לים, מלחיצה וזוהרת, בעלת טמפרטורה הזויה, זו שדרכה הוא חי. ואולי הוא בעצם מדבר על ישראל ממוזגת הגלויות, שבה שורר לרוב פחד אלוהים ישמור אבל אנחנו לא יכולים בלעדיה.
נס וסטילה / חרבו דרבו, באמפרים
נדמה שחיים שלמים עברו מאז המיליטנטיות המנופחת שהביא הלהיט השני 'חרבו דרבו', של הצמד המוזיקלי הכי מעניין בסביבה. נס וסטילה הבטיחו להביא את כל היחידות בצה"ל על אויבינו הרבים, ועל הדרך סחפו את כל המדינה ועיצבנו כמה אושיות מעבר לים, אבל עם ההצלחה האימתנית אי-אפשר להתווכח. ב'באמפרים' הם כבר שמו גז והעיפו לאוויר את היצירה שלהם כפי שהם רואים אותה. באמצעותה הם רוצים להגשים את החלום שלהם לשרוף את הבמות, להיות קול של דור שלם שמסתכל סביב. צמד כזה שבא להגיד מה שיש לו על הלב, ומי שלא רוצה לשמוע שיאט לפני כל באמפר כי חראם על הטמבון. ולא, אל תשוו אותם לסטטיק ובן אל, הם נס וסטילה.
אושר כהן ונועה קירל / אין אותי
אִמרה יפה גורסת שמי שהבטיח לך להישאר בתחילת הקשר הוא לא אותו אדם שעזב אותך בסופו, ככה שחיבוטי הנפש והתהיות צריכים להתפוגג יחד איתו. אבל אושר כהן הוא לא אחד שמרפה בקלות (מי כן?): הוא צריך לחקור מה קרה, איך קרה ואם הלב שלה עדיין שלו או שהאהבה מתה. בדרך, הוא יהפוך את הביטוי "אין אותי" לשלילי, אחרי שנבנה במשך שנים כסימן לשביעות רצון. את השיר הזה כהן היה צריך לשיר לבד כפי שהופיע לראשונה בטיקטוק, אבל ההחלטה לצרף אליו את נועה קירל סוגרת לו פינה משל הייתה דפנה ארמוני המסבירנית ב'אוהבת אותך, עוזבת אותך'. התוצאה היא שיר שמשתווה בעוצמתו ל'דואט פרידה' של גלי עטרי ומני בגר.
איתי לוי / מערב ראשון
אל תיתנו לשם של השיר הכי מצליח שאיתי לוי הוציא השנה לבלבל אתכם, הסיפור מתרחש אמנם במישור החוף בישראל, אבל ההפקה המוזיקלית מתחקה אחרי השפעות קאריביות כמו שהראפר דרייק הדגים כבר מזמן. זה שיר פרידה שמדלג בין שקרים, בגידות והרבה כאב ומתובל בפזמון בלתי נשכח. את ההצלחה הוא ניסה לשחזר שוב גם בסינגל הבא שלו, 'מרכז תל-אביב'. יכול להיות שאם הוא עובד על אלבום קונספט, נמליץ שהשיר הבא יהיה על פתח-תקווה.
אלבומים
אביתר בנאי / עוגן במים
בבוקר 8 באוקטובר אביתר בנאי תיכנן להיכנס לאולפן ולעבוד על אלבום חדש. התוכניות ההן נדחו (האלבום ההוא יצא ממש לאחרונה), ובמקומן, בנאי ביקש, כרבים אחרים, להציע נחמה דרך סשנים מוזיקליים-טיפוליים. אלו הפכו בהמשך לאלבום הקאברים הכה נחוץ אז - 'עוגן במים'. בנאי, שתמיד היה פרשן נהדר לשירים של אחרים, התעלה על עצמו בסדרת שירים "קטנים". בהם אפשר למנות את 'הדייגים' של ארז הלוי; 'שיר אהבה טרי (בואי ילדה)' של שלמה גרוניך שקיבל טיפול אמביאנטי עדין; 'דמיון חופשי' של יצחק קלפטר, שבו במקום הגיטרה הבלוזית של הגיטריסט המנוח יש רק מגע קלידים צמרירי; ו'מחפש את הכיוון' של אחיו מאיר, המבוצע בענווה רבה.
אביב גדג' / עולם מופלא איפה אתה
כשאביב גדג' הקליט את אלבומו הרביעי 'עולם מופלא איפה אתה', הוא לא האמין שהוא יהפוך למסמך כה אקטואלי, כשייצא כחודש לתוך המלחמה, בזמן שיוצרו מפונה עם משפחתו מביתו שבעוטף. ב'כתם לידה מחדש' גדג' שר על הגשם ששוטף את צפון הנגב, אזור שאז קיבל ממטרים אחרים לגמרי מהשמיים. ב'שבעת הגדיים' החותם הוא עוסק בין היתר באמא של הגדיים המבקשת מהם שלא יפתחו את הדלת לזאב הרע. גם עכשיו, כמעט שנה לאחר צאת האלבום, הוא נותר מסמך ארוך, מהדהד וקשה להאזנה. והוא גם הישג מוזיקלי אדיר של האיש שהחל את המסע שלו עם אלג'יר וממשיך להציע מוזיקה שגורמת לך קודם כל לחשוב.
תופעות
דודו טסה מרים את המזרח התיכון
מוזיקאי אנגלי אגדי, נסיך רוק מקומי וזמרת פלסטינית נכנסים לאולפן. במציאות המטורללת של ישראל 2023 זאת לא הייתה התחלה של בדיחה, אלא יותר של דרמה טרגית. 'ג'ארק קריבק' ("שכנך הוא קרובך" בערבית), האלבום המשותף של דודו טסה וג'וני גרינווד, יצא לדרך כהתגשמות חזון המזרח התיכון החדש. למעשה הוא לא רק אלבום, הוא תפיסת עולם, של חדר אחד עם אמנים מכל רחבי מזרח התיכון שמתעלים על כל הסחלה שמסביב. אלא שבחיים יש לא רק חזון אלא גם נסיבות ונגיעה של מזל. אחרי השקה סוחפת, הכל כמעט קרס: טבח 7 באוקטובר גרם לדחיית הופעות ההשקה בחו"ל, ה-BDS הרים ראש (וקיבל בראש בחזרה מגרינווד האמיץ), ואם כל זה לא מספיק, גם הטור השני באירופה בוטל מסיבות רפואיות. מתבקש לחשוב שהפרויקט הזה כנראה לא יכול לצאת מגבולות הפנטזיה, אבל כל מה שצריך זה פשוט להקשיב. באלבום הזה בפרט, וביצירה של דודו טסה בכלל, יש מספיק רגש, יצירה ותעופה בשביל לדלג מעל כל מהמורה, גם אם היא כואבת במיוחד.
שעתה הגדולה של התרבות הישראלית
זה התחיל כבר בימים הראשונים של המלחמה, כשהיו בכירים בקבינט שעדיין לא הבינו מה קורה (אצל חלקם זה נמשך גם אחרי שנה): עוד ועוד אמנים ואמניות ירדו לשטח, התרוצצו בין שטחי כינוס ומרכזי פינוי, ופשוט נתנו את כל מה שיש להם: בשירה, בדיבור, במילה טובה, בחיבוק, בתשומת לב למי שנשכחו והוזנחו או עומדים להילחם על הבית. כמובן שהיו בשוליים גם כמה תקריות מחופפות, אבל במהות ראינו איך ברגע האמת, התרבות הישראלית משתמשת בכוח שלה כדי לעודד, לחזק ולרגש את הציבור בשעתו הקשה ביותר. אסור לשכוח את זה גם כשמדברים על כמה כסף הם מרוויחים בערב העצמאות.
הקרב על חדשות רשת
אמנות צבירת הכישלונות של רשת וחברת החדשות שלה הגיעה השנה לשיאים חדשים: החלפת עוד מנכ"ל לחברה כולה והחלפת שני מנכ"לים לחדשות רשת בתוך פחות שנה, אחרי שהראשון התגלה כבלתי מתאים (לקחו איש רדיו מסחרי לחדשות בטלוויזיה וזה לא עבד, מי היה מאמין) והשנייה הייתה מהמינויים המסוכנים ביותר שידע התחום השברירי ממילא. החדשות הטובות בפרשת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שמונתה באופן שערורייתי דווקא אחרי תחקיר "שיטת היהלומים" המהדהד של רביב דרוקר, הוא שהמאבק נשא פרי. החדשות הרעות: זאת עדיין רשת.
פאר טסי מלך ישראל
אולי כבר אפשר להפסיק עם העמימות ולהכריז: העשור שחלף בין 'דרך השלום' ועד להופעה בפארק הירקון שבה עשרות אלפים שרים בקול להיטים שיצאו לפני שעתיים בערך, מסמן את פאר טסי כסיפור הקאמבק הגדול בתולדות התרבות המקומית. העובדה שכל זה קרה דווקא כשהיוצר המוכשר והזמר החורך עשה זאת במסלול המייסר והמפרך של יצירה מעולה ('רדיו שטח 2' הוא בקלות מאלבומי השנה) והופעות (כלומר בלי ריאליטי, למשל), רק מחזקת את התחושה שקרה כאן משהו חריג, וגם שהפרק הבא יהיה לא פחות מרתק.
הפריצה של ששון איפרם שאולוב
את הסרטונים של ששון איפרם שאולוב כולם ראו בטיקטוק, וגיחכו. תנועות הגוף המוזרות, הנימה הסמי-טורקית-בכיינית בשירים, העברית הלא-תמיד מדויקת, גרמו לרבים לפספס מבעד לביקורת את הלהיט הבא שהצליח לעשות את המעבר שכולם חולמים עליו - מהרשתות למציאות. מגובֶּה בגב הכלכלי של אבי גואטה, שכבר בנה את כוכבת-העל של ישראל שרית חדד, הצליח שאולוב לייצר סגנון משלו, לסחוף קהל צעיר שנהר אחריו לאולמות הגדולים בישראל כמו האנגר 11 ולמלא כמה פעמים את מנורה. אבל יותר מכך, שאולוב התיישב בדיוק על המשבצת שכל אוהבי הז'אנר מחפשים, אלה שמאסו בפופ הים-תיכוני ורצו קצת סגנון בכייני, שובר לב ומדמם, ממש כפי ששרו בשנות ה-90 וכל כך חסר כיום בנוף המזרחי-הים-תיכוני. מצעד הזמרים שמכבדים אותו בהופעות מעיד יותר מכל על המעמד המסתמן של שאולוב, ועל כך שכולם רוצים להיות חלק מהתופעה שדומה שתישאר עוד שנים בגן העדן של המשוגעים.
סרטים על 7 באוקטובר
אם זה הולך, נושם ומצלם - כנראה שהוא עושה סרט על 7 באוקטובר. ראשונה להתייצב היא כמובן קהילת הדוקו. החלוצים היו הסרטים הזריזים 'זריחה שחורה' ובעיקר '#נובה' שתיעדו דקה אחר דקה את האסון הגדול במסיבה, והתבססו על החומרים המזוויעים שראינו באותו בוקר. אחר כך בא 'זעקות ואז שתיקה', הסרט המטלטל של שריל סנדברג שבא לתת קול לנשים שהושתקו בעולם סביב סיפורי האונס. לאחרונה עלה גם בארץ וגם בעולם 'עוד נחזור לרקוד' של יריב מוזר (כולל ב-BBC, שלא ניחן באהבת-יתר לישראל, כרגע) שמצליח להכות גלים. כל זה בזמן שבחזית העלילתית, אבי נשר, טליה לביא, נדב לפיד, ארי פולמן ואחרים רוקחים סרטים שלבטח ישתלטו על האופיר בשנים הקרובות. הליינאפ לדוקאביב עד סוף העשור סגור כנראה. טוב, דרמה לא קשה למצוא פה.
סלבס מבקרים במלחמה
ענדו סיכת חטופים או לבשו חולצת אבטיח? חתמו על עצומה או לא? הסירו עוקב ממחבלה חדיד? כמו בן לילה, נוצרו מדדים חדשים לסלבריטאות, וז'אנרים חדשים של סלבס בינלאומיים: כאלה שבעדנו. היו כוכבים שגילו דאגה ואהבה לציבור הישראלי ברשתות החברתיות, ובהמשך הגיעו לפה בגופם גם יהודים מנומסים ומפורסמים יותר (סיינפלד) ופחות (מייקל רפפורט, בכל הכבוד) להתרשם מזוועות המלחמה. אולם המקרה המביך וכנראה המייצג ביותר של ציונות נלהבת פינת תהילה בינלאומית הוא נתניאל בוזוליץ' - שחקן אוסטרלי אולטרה-נוצרי מאותה 'יומני הערפד', שמאז 7 באוקטובר העתיק לכאן עוד ועוד חלקים מחייו, וזכה לשניים מאותות הכבוד החשובים ביותר בישראל: הדלקת משואה וקמפיין משקפיים עם בר רפאלי.
להיטי המלחמה
הקורא קריאה עיוורת בפלייליסט השירים המצליחים של השנה האחרונה היה יכול להניח שישראל היא טינאייג'ר חרמן ועצוב. להיטי תשפ"ד כללו שירי אהבה ותשוקה ('פחד אלוהים'), או שירי פחד ותקווה ('לצאת מדיכאון') שיצאו מוקדם יחסית בשנה שעברה וזכו לחיים חדשים בזכות פופולריות בשטח. אליהם הצטרפו שירים שהגיבו ישירות למתקפת 7 באוקטובר, כמו 'חרבו דרבו' או 'עם ישראל חי' שהכתיבו את הטעם המוזיקלי השולט בחרבות ברזל - שירים סנטימנטליים בעלי תוכן מספיק מרוכך שניתן יהיה לרתום לאירוע, או ל'רוקדים עם כוכבים'. ואמנם פגזי פופ קלאסיים יותר כמו 'נאדי באדי' כבשו את הלבבות, אבל האוזן הלאומית הייתה כרויה לתדר אחר ומבאס הרבה יותר.
כלכלת האבל של הפריים-טיים
רגע, מי אמר שבימים כאלה אין דרך להמשיך כאילו אלה ימים אחרים? אף אחד. חטופים בעזה, רוקדים באולפן, את המנגינה הזו אי-אפשר להמשיך להפסיק כי הכנסות הזכייניות ייפגעו וגם כי כמה אפשר לראות יונית. אז קודם חזרה 'הכוכב הבא', אחר כך פינס, והנה אנחנו כבר במצב ההיברידי לחלוטין שבו לאה ינאי לא יכולה שלא לחשוב עליהם שם במנהרות ולנגב דמעה בלתי נראית אבל מה את אומרת אנה על הביצוע של דור וג'וליה? כפיים. וכך, בתוך זמן קצר להפתיע, הפכו המלחמה והחטופים בפרט לחטיף פריים-טיים נוח לעיכול; רק לבזוק קצת מלמעלה על כל משדר לשיפור הטעם והמכירות ולמירוק המצפון, ולהגיש בטמפרטורת הסלון.
פנינה רוזנבלום סופרסטאר
"בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך ילעגו לך, אחר כך יילחמו בך, ואז תנצחי" - זה מהטמה גנדי אמר, אבל פנינה רוזנבלום שיכללה: בהתחלה הם ילעגו לך, אחר כך ייקרעו מצחוק, בסוף יעשו ממך להיט. 'איפה הייתם בשביעי לעשירי' ו'איראן דונט שוט' היו באמת איומים ונוראים מכדי שניתן יהיה להתעלם מהם לחלוטין, וסידרו לרוזנבלום קאמבק - כאילו נזקקה לכזה - מפואר: מאנקדוטה משעשעת לשעשוע אנקדוטלי. מה נותר לומר; מלחמה זה גיהינום.
טקס הזיכרון הכפול
האם ממשלה בלתי ממלכתית שבמשמרתה אירע טבח 7 באוקטובר, אמורה להפיק את טקס הזיכרון הממלכתי במלאת לו שנה? השאלה מעולם לא נשאלה, כי מי דמיין שבתום שנה הממשלה הזו עדיין תהיה בתפקידה? אולי רק מי שדמיין שמירי רגב - מיס "אין כאבי בטן על חיילים ומקרי אונס" - תקבל לידיה את האחריות להפקת המשתתפים-בצערכם-אבל-לא-בעיה-שלנו הזה. בתגובה מיידית, הכריזו מאות ממשפחות נפגעי 7 באוקטובר על טקס משלהן, חנוך דאום ורותם סלע התנדב להנחיה ואמני ישראל הסתדרו בשורה כדי לתרום הופעה. התוצאה? עוד מלחמת יהודים בעיצומה של מלחמה, עם עידן עמדי בתפקיד אמריקה המפזרת הצעות תיווך. הצעה שלנו? יפרחו אלף טקסים. הם לא יחזירו איש.
שידורי 7 באוקטובר - היום שבו הטלוויזיה החליפה את המדינה
ב-7 באוקטובר לא הייתה מדינה. היו אזרחים והייתה טלוויזיה. מי שהתמזל מזלו להינצל מהטבח צפה מבועת במגישים המומים לא פחות. מי שכן היה בקו האש ניסה להזעיק עזרה דרך מערכות החדשות, שהיו היחידות שתיפקדו. בזמן שהממשלה דממה, מוקד המשטרה קרס והצבא היה בחזקת נעדר, עיתונאים כמו אלמוג בוקר ותמיר סטיינמן היו היחידים שניסו להעביר מסרים שקיבלו ישירות ממותקפים ולספק תמונת מצב מהזוועה שהתודעה פשוט סירבה לקבל. בדיעבד, זה היה ריאליטי מהגיהינום: עיתונאים שניהלו שיחות בשידור חי עם אזרחים שהתחננו להצלה כשברקע יריות מחבלים. בכמה מקרים הדיווח כיוון את כוחות הביטחון למדווחים והציל את חייהם. ברוב המקרים זו הייתה השיחה האחרונה שלהם. בזמן שהממשלה והצבא עסקו במי אשם, אנשי תקשורת שיקפו את הדבר היחיד שהיה הגיוני לעשות אז: לבכות.
עידן עמדי הגיבור של כולנו
למזלם של המועמדים לראשות הממשלה בישראל, מכוני הסקרים לא לוקחים בחשבון את עידן עמדי וגם לא הוא עצמו. זה לא יהיה הימור פרוע מדי לקבוע שמדינת ישראל, שהייתה מאוהבת בעמדי עוד לפני הפציעה הקשה בעזה, תבחר בו בקלילות לכל תפקיד שאליו יציע את כישוריו. הנאום שנשא בתחילת השיקום בשיבא היה מהפנט, לא פחות, מלא ערכים, אומץ ודמעות, מופת ודוגמה לאמן שמודע למעמדו כמשפיע על דעת הקהל ובאמת קורא לאיחוד, ללא משחקים. לאחר מכן התבקש להדליק משואה ביום העצמאות, אבל סירב והסביר שיישאר להתייחד עם זכר הלוחמים. עמדי גם לא היסס להציב עצמו מול מכונות הרעל ובחר לנקוט עמדה נגד הדברים שאמרה השרה רגב לקראת הטקס הממלכתי. הלוואי שהיה רץ לפוליטיקה, להיות מהמובילים של ישראל לעידן אחר, בדמותו. חבל שזה לא יקרה בקרוב.
בחרו וכתבו: עינב שיף, רז שכניק, רענן שקד, אפרת זמר־ברונפמן, בנימין טוביאס, קרן מלמד־מרגלית, תיגל נשיא, שחר אמאנו, עדן יואל, גבי בר־חיים, אמיר שוורץ, עומר טסל
