החברים בניר עוז מספרים שלג'וני ז"ל היו ידיים טובות. טכניות. רואים זאת על הסוכה היפה שבנה בחצר ביתו בקיבוץ, סוכה שעומדת יתומה כבר שנה, ומולה בית משפחת קדם-סימן טוב שרוף לחלוטין.
זו עוד עדות לזוועה שהתחוללה שם ב-7 באוקטובר הקודם. משפחה שלמה שפשוט נספתה בתוך הבית, בממ"ד. "אני בטוחה שתמר הפעילה אותו לבנות את הסוכה, ככה אני מכירה אותה. זה היה חשוב לה, אני בטוחה, שתעמוד סוכה לתפארת", מספרת ראומה קדם, אמה של תמר ז"ל, אם המשפחה.
4 צפייה בגלריה
(הסוכה של משפחת קדם־סימן טוב, בשבוע שעבר בניר עוז. הצילום נעשה מחלון בית המשפחה ההרוס, הסמוך לסוכה | צילום: גדי קבלו)
"לפני החג תמר קנתה לכל המשפחה את ארבעת המינים, לנו ולמשפחה של אחותה, נועה", ממשיכה ראומה, שאיבדתה באסון את בתה וכל משפחתה. "ביום חמישי שלפני מתקפת הטרור הם ישבו כולם יחד, עם הילדים, ואחר כך המבוגרים עד מאוחר בסוכה של נועה בקיבוץ. בכלל לא העלו בדעתם מה צפוי לקרות. מי העלה בדעתו בכלל".
בתוך כל הטרגדיה שעברה על יישובי עוטף עזה בפלישה האכזרית לפני שנה, סיפורה של משפחת קדם, זוג הורים צעירים עם שלושה ילדים שהיו ואינם, צרוב קשות בנפש, שצרובה ממילא מכלל האסונות שקשה להכיל.
תמר, ג'וני, שחר וארבל התאומות בנות חמש וחצי ועומר הצעיר במשפחה, בן שנתיים. לא רק בני המשפחה נרצחו, גם מבית משפחת קדם-סימן טוב לא נותר כמעט כלום. האש שהציתו המחבלים כילתה הכל. אבל הסוכה שבנו עומדת כשהייתה. הסכך מכפות תמרים יבש והתפורר אחרי שעבר עליו חורף, אביב, קיץ לוהט ושוב סתיו. המסגרת מעץ מטה ליפול, אחרי שהמסמרים התכסו חלודה ונחלשו. על הקרקע מחצלת מלאה בעלי שלכת ובמרכזה כיסא פלסטיק שהשאירו בני המשפחה, כנראה אחרי שישבו שם עם הילדים.
הם אהבו את הסוכה והתרגשו ממנה, זה ברור. מעידים על כך הצעצועים שהם הכניסו לתוכה והניחו בתוך ארגז בפינה. הקישוטים הקטנים לא ממש שרדו את השנה האחרונה שבה עמדו בשמש ובגשם. גם השלטים הקטנים שהכינה תמר עם הילדים, עם מסרים של "אהבה, שלום וחברות" התעופפו ונעלמו.
"הסוכה תועבר לשימור, כמו שאר החפצים של תמרי והמשפחה", מספרת ראומה. "גם את הסוכה בבית שלי, בקיבוץ עין השלושה, עוד לא הספקנו לפרק. הזמן קפא מלכת. אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר".
העפיפוניאדה האחרונה
קיבוץ ניר עוז, כמו קיבוצים רבים אחרים, היה ידוע בחגיגת סוכות שלו. המון אירועים ומפגשים, תחרויות הסוכה היפה ועוד, כמיטב המסורת. אירוע השיא של סוכות הוא העפיפוניאדה של הקיבוץ. המשפחות בונות עפיפונים ואחר הצהריים נפגשים כולם ומעיפים את היצירות הצבעוניות.
אירוע העפיפוניאדה של ניר עוז בשנה שעבר תוכנן לתאריך 7.10. מיכל איציק, חברת ניר עוז, הייתה גם רכזת התרבות של הקיבוץ. "הייתה לנו תוכנית שלמה לסוכות, שאת רובה הספקנו כל השבוע שלפני", היא נזכרת, "סוכות לפני שנה היה בעיקר בסימן 'טעימות תרבות קהילתית', ככה קראנו לזה. כל מיני אנשים מהקהילה שיודעים לעשות כל מיני סוגי פעילויות. למשל, טל ויקטור הדריכה ירי בחץ וקשת. היא לימדה את הילדים והצעירים איך יורים. ג'ודי וינשטיין העבירה שיעורי מיינדפולנס בסוכה. זה היה מאוד מוצלח ומרגש. היה יום של מִחזור בחסות הצוות של הגינה הקהילתית. היה לנו גם חג הקיבוץ בשבת, 7 באוקטובר, אבל הכל התכנס סביב הדבר העיקרי שהוא העפיפוניאדה".
העפיפוניאדה, מספרת מיכל, היא מסורת בהיסטוריה של ניר עוז, שאותה ייסדו משפחת סימן טוב, המשפחה של ג'וני. "כל השנים הם דאגו לשמר את האירוע, ג'וני או תמר הובילו אותו, זה היה תמיד באחריות המשפחה. יום לפני כן ג'וני דאג להרטיב את השטח שבו מתקיים האירוע, שלא יעלה אבק כשכל המשתתפים מגיעים. היה גם ערב סרט בסוכה, לילדים, לנוער ולמבוגרים. זה היה בשבת, שבוע לפני. הייתה סוכה ענקית שבנינו, בגלל שחגגנו את חג הקיבוץ לפני, אז עשינו אותה גדולה יותר, עם הפנים לבמה. זה חג כזה שהרבה אנשים מעורבים בו. בעצם כל הצוות שבנה את הסוכה הגדולה כמעט איננו, למשל ג'וני ודולב יהוד".
גם כוסות היין שרדו
זה נשמע הזוי, אבל גם שנה אחרי נותרו בקיבוץ ניר עוז מספר סוכות שלא פורקו או נשרפו. ישנן כאלה שנותרה מהן רק המסגרת, אחרות שנותרו אפילו עם קישוטים קטנים. הזמן קפא מלכת שם.
אחת הסוכות היא של משפחת אדר. תמיר אדר ז"ל, חבר כיתת הכוננות שיצא להילחם במחבלים שפלשו במאות לניר עוז, נפל וגופתו מוחזקת עדיין בידי חמאס. הדס אדר, אשתו של תמיר ז"ל, מבקרת לא מעט בניר עוז. כיום היא גרה בקריית-גת ומגדלת את שני הילדים – אסף בן שמונה ונטע בת ארבע וחצי.
ביום שישי, 6 באוקטובר 2023, ישבו בני המשפחה בסוכה שתמיר בנה יחד עם אסף, אכלו ארוחת ערב פשוטה, וזה היה המפגש המשפחתי האחרון שלהם יחד. מהסוכה שנשרפה נותרה רק המסגרת וכמה שרידים של כפות תמרים. הדס, שמעולם לא התראיינה, מספרת לראשונה על הערב המשפחתי האחרון בסוכה: "את הסוכה בנינו קצת אחרי יום כיפור. כמו כל שנה. בעבר היינו בונים סוכה שכונתית, אבל הייתה התפזרות קצת של החברים ומאז אנחנו בונים עם משפחת ברק, הצמודים שלנו בניר עוז.
"תמיר בנה את הסוכה עם הילדים, בעיקר עם אסף. הם הכינו קישוטים, סכך וכל מה שצריך. זה טקס שלם. כל שנה היינו עושים ערבים שמחים בסוכה, ארוחות ערב, משחקים, פעלולים, שירים, מופעים של הילדים. יש לנו גם מסורת כזאת לעשות ערב פיצות בסוכה. גם בסוכות של לפני 7 באוקטובר עשינו ערב פיצות.
"הערב האחרון שלנו בסוכה, שהוא הערב האחרון שלנו כמשפחה, היה ב-6 באוקטובר. קיבלנו מלא הזמנות מהמשפחה, לבוא לאכול פה או שם, אבל אמרנו לעצמנו שעוד לא ישבנו יחד כולם בסוכה וגם אסף נורא רצה לישון בסוכה. תמיר הבטיח לו שהם יישנו יחד בסוכה. אז הכנו ארוחת ערב קטנה ופשוטה. יין, מיץ פטל לילדים, שניצלים ותפוחי אדמה בתנור, סלט. הייתה ארוחה מושלמת. היה בה משהו אחר.
"אני זוכרת שהרמנו כוסות לחיים. אני זוכרת שתמיר אמר לי שזה הכי מושלם, שלא צריך יותר מזה. 'תראי איזה פשטות, רק ארבעתנו', הוא אמר לי. אני זוכרת את הלחיים הזה כל הזמן".
הדס נזכרת בעוד מזכרת מהסוכה ששרדה את הזמן. "הכוסות יין שלנו נשארו על השולחן בחוץ. כוס אחת עמדה, וכוס אחת הייתה בכיור בבית. עד שאני שהגעתי בחודש יוני ללוויה של דולב יהוד ז"ל, רק אז לקחתי את הכוס איתי הביתה. היא עמדה שם כל החודשים האלה ולא קרה לה כלום. הכל מסביב היה שבור ומנופץ והכוס נשארה עומדת עם שארית יין בתוכה".
בסופו של דבר תמיר ואסף לא ישנו בסוכה. "הילדים השתוללו עד מאוחר, לא היו להם כוחות, אז הם הלכו לישון במיטות. ישבנו קצת, אני ותמיר, ואחר כך הוא הלך לפגוש חברים, למשחק פוקר הקבוע שלהם. למחרת קמנו לבוקר הנורא".
תיאור ההתרחשויות בבוקר 7 באוקטובר מחזיר אותה באחת שנה אחורה. "הסוכה נשרפה כשהבית נשרף. אני הייתי בממ"ד, תמיר יצא כמובן. הבית של הצמודים שלנו נשרף והצית את שלנו. הכל הלך. הגג שרוף. הבית שלנו שחור ונראה שהוא עומד לקרוס", היא מצביעה על מה שנותר מבית המשפחה, שבה ידעו זמנים יפים כל כך.
"הם הביאו פוך וניסו להצית אותו ליד דלת הממ"ד. הרחתי את העשן. בסוף, אחרי שעות, חילצו אותנו שני חבר'ה מכיתת הכוננות של הקיבוץ. אני לא ידעתי מה קרה לתמיר. אחרי כל השעות שהיינו בממ"ד ושמענו מה קורה בחוץ וראינו שאין צבא כשהוציאו אותנו, בראש היה ברור לי שזה נגמר, שהוא נהרג.
"הייתה לי תקווה שהוא חטוף אבל התקווה הזו נגוזה ב-4 בינואר, כשהודיעו לנו שהוא נרצח. הילדים עדיין לא היו בניר עוז מאז 7 באוקטובר, אבל אני רוצה להביא אותם לבית. אסף בעיקר מאוד רוצה. אבל צריך להכין אותם לזה".
אחיו של תמיר, ניר אדר, מספר על אחיו: "יש לי זיכרון אחרון ממנו, כשהיינו יושבים לערב פוקר כל החברים בניר עוז. זה היה המפלט של כולנו, להיות ביחד קצת כמו ילדים קטנים. היינו יושבים עד שלוש לפנות בוקר. דרינקים, חברים והמון כיף. אני רוצה שיזכרו את תמיר כגיבור. הוא, יחד עם שאר חברי כיתת הכונננות, נלחמו וחיסלו מחבלים ואי-אפשר לדעת מה היו ההשלכות אם הם לא היו.
"צריך לזכור את תמיר כאדם חיובי ושמח. מאז האסון לקחתי לעצמי הרבה מאוד מהאופי שלו, מההתנהגות ומהיחס שלו כלפי האחרים. ממש אימצתי הרבה מאוד ממנו. זו גם הדרך שלי להנציח אותו. הם השאירו מורשת, כל חברי ניר עוז שנרצחו. זכינו שהיה לנו אותם. הם מתו כמו גיבורים אחרי שעשו מעשה הרואי. הם הצילו חיי אדם. הם תמיד יישארו צעירים, יפים וחזקים".
