לפחות כבר לא חם. נאחזים ברוח סתיו שהתחילה בערב ללטף את המרפסת שלנו. המרפסת שעברה הרבה. דגלים בעצמאות, פגישות בקורונה, מחיאות כפיים לרופאים, מרפסת שממנה רואים הרבה בנייה, תנועה, אוטובוסים ולכלוך. גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת ומסתבר שגם אישה. בלילה אחרי שמרדימים, יוצאים לנשום שנייה. יש עוד אנשים בעולם שצריכים לצאת לנשום שנייה? זו לא פעולה עצמונית?
ללכת לאיבוד דרך מרפסת. לצאת אל מחשבות קיומיות בבדידות, בלי מסכה של הופעה, בלי מסכה של אמא ורעיה. סתם אני. חושבת. מהמרפסת אפשר לראות את החניון מול הבית שאליו אנחנו רצים באזעקות. אפשר לראות הפגנות, אירועי גאווה, ואנים של ברסלבים מפלחים את החושך עם מוזיקת טראנס. אין ייאוש בעולם כלל, חוץ מבכל רגע נתון. הייאוש הוא לא אופציה, מצד שני הוא כבר לא מכרסם, אנחנו כבר בבולענים של הייאוש. החטופים נשכחים. איך אפשר?
עשרות טורי דעה וניתוחים על נסראללה ואיברהים עקיל ועוד שמות שאין לי רצון לזכור, שהרי במקומם יופיעו כמו זומבים עוד איברהימים עקילים ונסראללות. אין מנוחה לרשעים. אבל את קית' סגל, אלון אהל ועומר שם טוב אני לא שוכחת. להם אין ולא יהיה תחליף. גם לא לדניאלה, לירי, דורון ואגם. הם חיים והם מחכים לנו, מתפללים שרוחות הסתיו והשינוי יגיעו גם אליהם ויוצאו אותם מהסיוט הזה.
לרומי גונן אין מרפסת לברוח אליה, אולי היא אפילו לא יודעת שחלפה כבר שנה. אני לא פרשנית צבאית, אין לי מושג מה הדבר "הנכון" כרגע. אבל אני יודעת מה לא יאפשר לנו חיים. מה יהיה חטא בלתי נסלח. לעמרי מירן ואריאל קוניו לא יהיה מי שיחליף אותם. והחור השחור יפרק את המשמעות של קיומנו כאן. האם לא קראתם את תורת ישראל? אין עונש על הפקרת אחים? על מה מבקשים סליחה בחודש הסליחות? ומה הטעם לבקש סליחה אם לא עושים את המאמץ להשתנות ולעשות את הדבר הנכון?
סליחה היא רק מילה שמבטאת צער עמוק וחרטה. אנחנו יכולים שלא להתחרט ולפחות לעשות כל מה שניתן כדי לא להתמלא צער. האם מישהו שהולך לסליחות יכול באמת לומר בכנות שהוא עושה הכל כדי להציל חיים? להציל אנשים שאין ולא יהיה להם תחליף, שהם עולם. סליחה ללא פעולה היא עקרה.
סליחה יכולה להגיד כל כך הרבה ובו-זמנית להיות חסרת משמעות וחסרת אחריות. כמו פוסטים בפייסבוק "הלב עם תושבי הצפון". 15 שנים הלב היה עם תושבי הדרום, זה עזר לתושבי הדרום? לא, אבל הנה עשינו סטורי, כתבנו ציוץ, מחול לנו.
