הרשת הספרותית: מסות על חיבורים ומחברים, יצירות ויוצרות // נועה מנהיים } גרף } 387 עמ'
"הקריאה מתרחשת במשולש שבין הקורא, הטקסט והמחבר", מצהירה חוקרת התרבות נועה מנהיים בפתח ספרה החדש. "אם נבקש להשמיד את המחבר או להתעלם ממנו, נסיים במקרה הטוב עם רוח רפאים הפוכרת כפיה ומביטה מעבר לכתפנו, ובמקרה הרע, לבדנו עם הטקסט. גם הכתיבה אינה מתקיימת בריק. אף היא נוצרת מתוך שילוש: מהמפגש שבין הביוגרפיה של המחבר, הרגע ההיסטורי שבו נכתב הטקסט והספרות שנכתבה לפניו וסביבו".
במילים אלה מבקרת מנהיים, על קצה המזלג, את מסתו הידועה של רולאן בארת 'מות המחבר', שבה קבע ש"הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר". הכרזתו זו של בארת אינה שוללת את קיומו של מחבר בשר ודם שכתב את היצירה, ואף לא את שאלת זכויות היוצרים על היצירה, אלא רק את קידוש מושג המחבר הביוגרפי כמקור הסמכות הבלעדי לקריאת הטקסט. לא שהשילוש קורא-טקסט-מחבר אינו נכון כהגדרה כללית של השאלה 'מהי קריאה', אבל בפירוט ההגדרה הזאת חסרים הרגע ההיסטורי של הקריאה כפעולה, והביוגרפיה הקריאתית של הקוראת. גם אם הייתה לנו גישה ל"כוונת המחבר", וגם אם היינו רואים במלאכת הקריאה ציווי לפענח את "כוונת המחבר", שלכאורה מסתתרת בטקסט ועלינו רק לגלותה, וגם אם לא היינו רואים במושג "המחבר" פונקציה מארגנת שנבנית מתוך הטקסט ואינה מתקיימת לפניו ולאחריו — גם אז, במידה רבה, היינו נשארים לבד עם הטקסט ואין זה בהכרח דבר רע.
אם נעבור מהממד היותר-רעיוני לממד הפרקטי יותר של הקריאה, כקוראת שנוטה לשאול אם ואיך פרטי חייהם של סופרים מסייעים לי להבנה טובה יותר של יצירתם ואם ואיך הם משפיעים על יחסי אליה, עמדת המוצא שלי היא תמיד קצת חשדנית. כי איך העובדה ששרלוט ברונטה המעיטה ביכולותיהן האינטלקטואליות של אחיותיה, בעדותה לאחר מותן, או איך העובדה שאליזבת גסקל "גיהצה" את דמותה של שרלוט, בביוגרפיה שכתבה עליה, לדמות חסודה — איך אלה עשויות להשפיע על יחסי ליצירותיהן? האם העובדה שדיקנס ניסה לאשפז את אשתו בבית משוגעים, במאמץ להיפטר ממנה לטובת אהובתו, תניא אותי מקריאת דיקנס? האם העדויות על הפתולוגיה הסמי-פדופילית של לואיס קרול תרחיק אותי מקריאת 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות'? תשובתי היא לא, לא אפסיק לקרוא אף אחד ואחת מהם. אלה שאלות שמגרדות את תרבות הביטול, ואף שאינן מוצגות באופן חזיתי בספרה של מנהיים, הן קופצות לעיניי מתוך המפגש שלי כקוראת שחיה בעולם הזה, בזמן הזה. כלומר הביוגרפיה שלי, כקוראת וכאישה בת זמנה, עם הטקסט — גם עם הטקסט של מנהיים וגם עם הטקסטים של הסופרות והסופרים המתארחים בספרה — היא שהופכת את הקריאה שלי לדינמית, לקריאה משמעותית וחיה. זו גם קריאה שאינה מתעלמת מהביוגרפיה של הסופר, נניח דיקנס, אלא שואלת שאלה לגביה.
באשר לרגע ההיסטורי שבו נכתב הטקסט, הרי הסופר והסופרת, לפני שהם "נצחיים", הם כמובן בני תקופתם, והדבר חל גם על אלה שמרחיקים את עדותם ליצירת עולמות פנטסטיים כמו סוויפט, או טולקין, או לה גווין, או ברדבורי, או אנדרסן והאחים גרים. אם נתייחס לסופרים הריאליסטים, האמירות המקיפות יותר על סופרים כבני תקופתם מרחיבות בפנינו את עולמם, ועשויות להעשיר את קריאתנו בהם. העובדה שדיקנס ערך הקראות פומביות של יצירותיו, והכנסותיהן הוקדשו למיזמי צדקה, מוסיפה נדבך מעניין לשאלה הרחבה יותר על הזיקה בין החיים לספרות: "במהלך המאה ה-19 ראו בעצמם יוצריה של אנגליה את קול המצפון של ארצם. סופרים אחדים כמו צ'רלס קינגסלי ומנקי הארובות שלו, לצד סופרות כמו אליזבת גסקל ופועלות המטוויות שלה, הפנו את תשומת לבם של קוראיהם בני המעמד הבינוני למצוקות של הילדים שבחוץ", כותבת מנהיים.
כך או כך, 'הרשת הספרותית' הוא ספר יפה וחכם, ועם קודמו, 'הרשת התרבותית', הוא מעמיד מפעל ספרותי מרשים. ראשית, ניכר בו שהוא נוצר מתוך אהבה גדולה לספרות ולקריאה, ומתוך סקרנות וחקרנות אינסופית, שעשויות לקרב אל הספרות קוראים חדשים. שנית, הספר מביא ידע אנציקלופדי המתייחס לתנועות ספרותיות-תרבותיות רחבות, ובצד זה יוצר זיקות ספציפיות יותר, בחלקן אסוציאטיביות, בין יוצרים, בין יצירות, או בין יוצרים ליצירות. שלישית, הוא שואל פרקטיקות דיגיטליות של חלונות קופצים ושל מעבר מטקסט מרכזי להערות שוליים בלחיצת כפתור, ושותל אותן בתוך הספר המודפס הדורש דפדוף ידני. אם נוסיף לכך את העובדה שהסופרים (ולא המחברים) הנידונים בספר הם כולם מתים, שרובם אנגלים ואמריקאים מהמחצית השנייה של המאה ה-19, וכתיבתם איטית וכבדה, הרי יש כאן מבנה-ספר חתרני, אולי קצת פרודי גם ביחס לעצמו וגם ביחס לתרבות הדיגיטלית: המבנה מציג את השאלה איך מייצגים תרבות-ספר לוֹאו-טֶקיסטית בסביבה ההַיי-טקיסטית של תחילת המאה ה-21. הצעתו מרתקת. •
