שלוש שעות בלבד אחרי שהביאו את ילדיהם לשערי בתי הספר, קיבלו אתמול רבבות משפחות בביירות הודעה טלפונית לבוא לאסוף אותם בחזרה, ו"להשאיר את הילדים בבית, עד להודעה חדשה". ההודעה לוותה בהסבר קצר, שבתי הספר היסודיים, התיכוניים וגני הילדים הופכים למקומות מקלט עבור תושבי הדרום. הכוונה – לשכן אותם במקלטים מתחת לפני הקרקע. "ואם תוכלו, תביאו מזרנים, כלי מיטה ורחצה, מוצרי מזון והרבה בקבוקי שתייה", ציינו גם בהודעה.
ניקולא מוטראן ושניים מחבריו אספו את הילדים במהירות, חזרו למכוניותיהם והתייצבו באחת מנקודות הכניסה לביירות, להמתין ל"פליטים". כל אחד מהם אסף משפחה עם ילדים והביא אותה לביתו. בדרך, עצרו בסופרמקט השכונתי לקנות מצרכי מזון. "שני הילדים שלי בבית שמחו לארח את ילדי משפחת הפליטים (בלבנון לא קוראים להם "תושבי הדרום" – ס"פ)", מספר ניקולא, "הם הציעו להם משחקים, אשתי הכינה ארוחה ואחריה הם הלכו לשחק בחדר הילדים. כולם היו מבסוטים מהחופש שנפל עליהם בפתאומיות. לא סיפרנו לילדים על המלחמה בלבנון".
"מלחמה?", אני שואלת, "אתה רואה הסלמה למלחמה?", "כשאני מסתובב ברחובות ביירות אני נתקל באווירה מוזרה", הוא מסביר, "נעלמה השמחה שהייתה אחד מסימני ההיכר של הלבנונים. מצד אחד, תושבי העיר לא יוצאים, אבל הפליטים החדשים מסתובבים, מחפשים עזרה, מתקרבים לחנויות ומתבוננים".
ניקולא מתאר מעין קיפאון של העיר, שבו רק עסקי המזון פעילים. "כל השאר סגרו באמצע היום, כי ממילא אין תנועת קונים. גם עשרות בתי הקולנוע נסגרו. לאף אחד אין ראש, מעדיפים לשבת בסלון, לצפות בערוצי הטלוויזיה", הוא מוסיף. הוא עצמו, הוא מציין, נוטה להאמין דווקא לערוצים המערביים כמו BBC, לצד ערוץ כאן 11 הישראלי.
אורחיו של ידידי מביירות הביאו לו מזכרת קטנה מדרום לבנון: דף נייר שעליו המלצה ישראלית בערבית, לעזוב מיד את הבתים ולעבור "למקום בטוח יותר" במרחק ק"מ אחד לפחות מבתיהם. ההמלצה, הוא מספר, לא הייתה חתומה, אבל כל לבנוני שקרא אותה הבין מיד שישראל היא שהנחיתה אלפי כרוזים על כפרי הדרום. והיו גם שיחות טלפון מוקלטות. "השיחות היו לבעלי טלפונים ניידים בדרום ולמשרדי ממשלה ומוסדות לבנוניים בביירות", הוא מספר, "אני יודע ששר התרבות ושר החינוך קיבלו התראות לפנות את משרדיהם בתוך שעתיים ולשלוח הביתה את כל היועצים והפקידים".
עם ההסלמה, גנרל איראני בכיר ממשמרות המהפכה הסתגר משעת בוקר מוקדמת אתמול עם מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, בלשכתו. "נסראללה, שהוא אדם פיקח מאד, מתחיל להבין שהאיראנים מכרו אותו כדי לנצח בשיחות הגרעין שהם כל כך מעוניינים לחדש מול האמריקאים", מבקש להבהיר ידידי הלבנוני. באשר לשאלה אם נסראללה סומך על האיראנים או שאין לו ברירה אחרת, הוא סובר: "זה לא סוד שנסראללה נשאר עם קבוצה קטנה של בכירי חיזבאללה, ושממשלת לבנון לא יכולה למנוע הפעם את כניסת הקצינים האיראנים ממשמרות המהפכה. לפי מה שאני מבין, נסראללה מדוכא מאד משרשרת החיסולים והפציעות הקשות של אנשיו, ב'מהפיכת הפייג'רים'. הקצין האיראני הבכיר בא, כאילו, לעזור לו לסדר את הראש". עוד הוא מוסיף: "לאיראנים יש מטרות אחרות. הם רוצים עכשיו את שיחות הגרעין כדי להשיג שקט ואולי להיפתח לשיתופי פעולה עם מדינות במערב, לאו דווקא עם ארה"ב. אני מדבר על מדינות באירופה שרוצות לעשות עסקים עם איראן – וארצות-הברית מונעת זאת".
בינתיים, בלבנון מנסים להבין את ממדי ההרס. נכון לאמש, הודיעו הרשויות שם על יותר מ-350 הרוגים ועוד לפחות 1,000 פצועים, ותחושת המלחמה ניכרת בכל תחום חיים. "קיבלתי אתמול הודעה מהמשרד הממשלתי שאני עובד בו – לא להגיע ולעבוד מהבית. חבריי קיבלו הנחיות דומות מהאוניברסיטה ומחברות כלכליות", מתאר ניקולא. "אשתי הזמינה את חברותיה להיפגש אצלנו, אבל החברות הודיעו ש'לא עוזבים את הבית' והבהירו שהן מעדיפות לעקוב אחרי החדשות. אחת מהחברות עובדת בלשכת ראש הממשלה, והיא מעדכנת את כולנו'". לסיום, אני שואלת אותו, על מי הוא יותר כועס – על ישראל או על חיזבאללה. "קודם כל, אני כועס מאד על כל הצעירים הלבנונים שבורחים מהמדינה, אני מבין אותם אבל זה מפריע לי מאד", הוא משיב. "במקום השני אני כועס על ישראל, כי אי-אפשר שלא לשמוע את המטוסים וההפצצות ואני יודע שנפגעים גם הרבה אנשים חפים מפשע. ודבר אחרון, אני כמובן כועס על חיזבאללה. מה לי ולהם? הם ידאגו לי ולמשפחתי? למה אני צריך לסבול בגללם? אבל זה סיפור מתגלגל ומסובך, ואני מעדיף שלא ייחשף בעיתון ישראלי".
ניקולא, תושב ביירות: “קיבלתי הודעה מהמשרד הממשלתי שאני עובד בו לא להגיע. אשתי הזמינה את חברותיה להיפגש אצלנו, אבל החברות הודיעו ש’לא עוזבים את הבית’”
