את יום הולדתה ה-44 תחגוג מיכל שפירא ב-10 באוקטובר, בהשקת 'אוקטובר', אלבום קצר של שבר ועוצמה. ולא, אין שום קשר בינו לבין ליום השנה למלחמה, היא כתבה אותו לפני יותר מעשור עבור אהובה, המוזיקאי אורי סלונים, שנפטר מסרטן בגיל 31, באוקטובר 2011. בקול חרוך היא זועקת "אני חוזרת לבקבוק שישקר לי בשמחה, אוקטובר תמיד יישאר שלך", והכאב שבה נכנס עמוק-עמוק לנשמה. כל עוד שפירא תיחזקה את התדמית של "הרוקיסטית ההוללת והזוללת שחיה על הקצה כאילו אין מחר", לא היה לה אומץ לשיר את הטקסטים שיחשפו אותה במלוא עירומה. עכשיו, שנתיים וחצי אחרי שנכנסה למרכז גמילה ומאז נושאת בתואר נקייה מאלכוהול וסמים, היא אפילו לא מהססת.
"אנשים אומרים לי 'זהו, את גמולה', אבל אין דבר כזה 'גמולה', אני תמיד אשאר מכורה. ההבדל הוא שהייתי מכורה-פעילה וכבר שנתיים וחצי אני מכורה-נקייה". חשוב לה לדייק מפני שכבר שנתיים היא עובדת ("בשכר סימבולי") כמדריכה ב'בית מאזן' בהרצליה, שעוטף את מתמודדי הגמילה.
תמיד תישארי מכורה?
"כן, כי 'מכורה' זה מצב נתון, מצב נפשי ופיזיולוגי, שהוא גם מולד וגם נרכש. מבחינה פיזיולוגית, תמיד השתייכתי לקבוצת סיכון של נטייה להתמכרויות, אולי בגלל שיש לי הפרעת קשב. אגב, אני לא אוהבת את המילה 'הפרעה', אני רואה בזה סופר-פאואר. תמיד ידעתי שיש לי מוח מאוד מיוחד, לטובה ולרעה. המוח המיוחד, שנתן לי את המתנות של רגישות ויצירתיות, הוא גם זה שנתן לי את הנטייה להתמכרות ולהרס עצמי. וזה בסדר".
מה בסדר?
"אלה שני הצדדים של אותו המטבע, ואני מאוד מרוצה מהעובדה שזה המטבע שקיבלתי. הוא כמו צבע השיער שלי".
מה הקשר?
"החיים שלי תמיד היו שחור או לבן, תמיד בקצוות ובאקסטרים, חיפשתי את הסכנות, מצאתי דרכים להכניס את הראש הבריא למיטות חולות", היא יורה בשטף. "אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בעקבות ההחלמה זה לא רק שלמדתי לקבל את האפור שכל כך פחדתי ממנו, למדתי לאהוב אותו. אני כבר לא מתגרה באש. מיציתי".
חיוך זעיר מעקל את שפתיה כשהיא מדפדפת בתמונות שבסלולרי. "הנה", היא נוחתת על סלפי שבו קשה לזהות אותה. "אצלנו, בגמילה, מזהירים כל הזמן 'אל תשכחו מאיפה באתם'. הנטייה הטבעית שלנו היא להרחיק את הזיכרונות הרעים ולשמר רק את הטובים, אבל חשוב שנזכור את המקום הכי נמוך שבו היינו כדי שלא נרצה לחזור לשם".
זו תמונה קשה לצפייה.
"זאת בדיוק המטרה. במשך שנים היו לי כל הסיבות להאמין שאני לא מכורה, בגלל ששלטתי בשתייה. אף פעם לא שתיתי לבד ואף פעם לא שתיתי יין פושטי, רק משובח. בהתחלה ממש נהניתי מזה, עד שכבר לא".
מתי זה קרה?
"כשכבר לא הייתי סלקטיבית בכמה, מתי, מה ועם מי. גם הגוף שלי התחיל להגיב על אפקט מצטבר של שנים. לצאת לשתות ולבלות במשך שלושה ימים רצופים בגיל 40 זה לא כמו בגיל 20. הגעתי למצבים של בלק-אאוט, נהיו לי חורים בזיכרון ומה שבסופו של דבר גרם לי ללכת לגמילה היה נפילה פיזית. כמה סימבולי. החיים טפחו לי בפנים".
נפלת כי היית שיכורה?
"אני לא זוכרת כמה שתיתי באותו הלילה. באיזשהו שלב קמתי לרגע מהמיטה, החלקתי ובום. לא היה צורך בתפרים, אבל הפרצוף התנפח והעין הפכה לפנס. קלטתי שהמצב היה עלול להיות הרבה יותר גרוע אילו נפלתי ברחוב. ואז אמרתי לעצמי, זהו, המלחמה נגמרה. אחרי שכל כך הרבה שנים נאבקתי להגיד 'אני בסדר', הייתה לי הקלה מסוימת כשסוף-סוף אמרתי, 'אני לא בסדר ואני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד'. הרגשתי משוחררת. כל מכור חייב לעבור שני שלבים: להכיר בעובדה שיש לך בעיה, ולהבין שאתה זקוק לעזרה ושאתה לא יכול להתמודד עם זה לבד".
× × ×
ב-7 במרץ לפני שנתיים, שפירא אישפזה את עצמה במרכז גמילה למשך ארבעה חודשים. "לא ככה דמיינתי את יום הולדת 44", מודה בתם הבכורה של ד"ר ראומה שפירא, רופאת משפחה ופרופ' אביעד שפירא מהטכניון, מומחה להנדסה אזרחית. "הייתי בטוחה שבגיל הזה אהיה אמא, שיהיו לי ילד או ילדים, וגם ציפיתי להיות אחרי מה שמכונה 'הפריצה הגדולה'. זה שלא הספקתי לממש את עצמי לא כאמא ולא כאמנית גמר אותי. כל בוקר קמתי עם תחושה של כישלון, שפיספסתי את הרכבת בשני המישורים הכי חשובים שיש לאדם, קריירה ומשפחה, וזה הגביר בי את הלופ של דיכאון וחרדה. חוץ מזה, מעולם דברים לא הלכו לי לפי הספר".
באיזה מובן?
"בגיל ההתבגרות סבלתי נורא מבחינה חברתית, ממש חיכיתי להגיע לתל-אביב, העיר שבה כולם היו אאוטסיידרים. באמת הגעתי לתל-אביב לפני שמלאו לי 20 והתחלתי ללמוד בסטודיו של ניסן נתיב. בצבא הייתי רק תשעה חודשים. להקה צבאית. כצפוי, לא הסתדרתי עם המסגרת. הלכתי לקב"ן ולא הייתי צריכה לעשות הצגות, ראו שהייתי במצב נפשי לא טוב".
מתי התחלת לשתות?
"כבר בגיל ההתבגרות. לא הסתרתי את זה בגלל שזה לא נראה לי בעייתי. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לאש, וגם הבמה הייתה בשבילי סוג של סכנה מפני שהיא כרוכה בחשיפה מאוד גבוהה. כל הזמן חיפשתי דברים חיצוניים כדי למלא את עצמי. לא הבנתי שהדברים החיצוניים רק יגדילו ויעמיקו את הבור שיש לי בנשמה. לקח לי המון שנים להבין שאני אלכוהוליסטית".
למה?
"בניגוד להרבה מכורים שמחפשים להיזרק ולהתנתק, תמיד היה חשוב לי לשמור על שליטה. כל עוד החזקתי מעמד על הבמה - ועל הבמה הייתי אש - חשבתי שאני במיטבי. ואז הייתי יורדת מהבמה ומתפרקת, מתחילה לבכות וקופצת ראש לתוך כּוֹסית".
ניסיונות הפריצה שלה כזמרת (כשלא התקבלה ל'כוכב נולד' בטענה שהיא מקצועית מדי, שפירא הזדהתה כחסרת ניסיון והתקבלה ל'פרויקט Y' בשם הבדוי מישל) וכשחקנית (היא הייתה הנזירה ברטה במחזמר 'צלילי המוסיקה' והסוהרת של חנה לסלאו ב'השיר שלנו') לא הפכו את שפירא לכוכבת. את התהילה הרגישה רק בסדרה 'בקרוב אהבה', שתיעדה את הזוגיות שלה עם המפיק המוזיקלי משה לוי ובהמשך את חידוש הקשר הזוגי עם סלונים, שהותיר אחריו את השיר האלמותי 'מה זה עצוב', המוכר יותר כ'רחמים'.
"היום, במבט לאחור, אני מבינה שלא סתם נמשכתי לאורי. הרבה אנשים מצאו לנכון להזהיר אותי שאני מכניסה ראש בריא למיטה חולה. המחלה ומותו של אורי הגבירו בי את הצורך למלא את הריק, לא מצאתי דרך אחרת לסתום אותו".
קצת אחרי שקברה את אהובה הבינה שפירא שהיא בבעיה. "בהתחלה זה נראה לי לגיטימי לשתות יותר מהרגיל, אני באבל ומה יותר טבעי מלהטביע את יגוני? ואז עברו שנה ועוד שנה, הרגשתי שהאבל הכבד הופך לזיכרון שמחמם את הלב וגם הרגשתי שאני כבר פחות ופחות בשליטה, אבל זה עוד לא היה מספיק חמור כדי להתייחס לזה ברצינות. היה לי ברור שהאלכוהול מאוד נוכח בחיים שלי, אבל לא רק שלא ניסיתי להסתיר את זה, זה היה חלק מהזהות שלי. גם הבימתית וגם באופן כללי. חייתי עד הסוף את הקלישאה של סקס, סמים ורוקנרול. לא סתם בחרתי לשיר שירים של איימי וויינהאוס. היא הייתה אני".
היום, בעקבות פודקאסט שבו הזדהתה כמכורה, הציבור הרחב מחפש אותה ברשת. השאלה הנפוצה ביותר היא 'איך אדע אם אני מכור?' והיא מסבירה ש"התמכרות לא תלויה בכמות וגם לא בתדירות, אלא במערכת היחסים שיש לבן אדם עם החומר. התלות מובילה למערכת יחסים רעילה. תלות-היתר פותחת פתח להתנהגויות לא אחראיות, לחוסר עכבות, לשיקול דעת לקוי. זה בא לידי ביטוי גם בשימוש בחומרים וגם במערכות יחסים. אין הבדל בין שימוש בסמים לבין שימוש בגברים. ברגע שבן-אדם מבין שהוא מכור, הוא גם מבין שזה לא כל כך רלוונטי לְמה הוא התמכר. נמשכתי רק לגברים לא פנויים, נשואים או חסומים רגשית, דווקא לאלה שלא יכלו לתת לי את מה שרציתי באמת".
אף נורת אזהרה לא היבהבה?
"היו הרבה, וראיתי אותן, אבל האלכוהול היה איזשהו פילטר שעזר לי להתעלם מכל הדברים שידעתי בתוכי. קצת כמו בלה-לה-לנד".
ארבעה חודשים במרכז גמילה. חתיכת תקופה.
"כן, זה היה תהליך ארוך ואיטי. ברגע שנכנסתי לטיפול הבנתי שאני בהתחלה של ההתחלה. רוב העבודה באמת מתרחשת בחוץ, כשאת יוצאת מהגמילה. כל עוד את במקום סגור את מוגנת ועטופה וזאת לא חוכמה להישאר נקייה. השלב הקריטי הוא כשאת נחשפת לחיים בחוץ. אז מתחילה ההתמודדות".
מה זה להיות "מכורה נקייה"?
"אלכוהול הוא סם לכל דבר, אפילו סם מסוכן, וזה לא מספיק שהפסקתי לשתות. כדי לא להחליף את האלכוהול בהתמכרות אחרת אני נמנעת מכל חומר משנה תודעה. כששואלים אותי כמה זמן אני נקייה אני אומרת, חצי בצחוק, שכבר שנתיים וחצי אני נקייה מכל חומר משנה תודעה חוץ מסוכר, שגם משנה תודעה וגם ממכר נורא. עובדה, כל העולם מכור לסוכר".
× × ×
רק עכשיו שפירא מתחילה להרגיש שהיא מתייצבת. חלק מתהליך ההחלמה היה הקלטת ארבעת השירים שלא נכנסו לאלבום הראשון מפני שהיא פחדה לעמוד מאחוריהם. "מילדות אמרו לי שאני דחיינית, עצלנית, מפוזרת, מעופפת, ורק עכשיו אני מבינה שהם ישבו אצלי על פחד גדול מאוד מחשיפה ומדחייה. היום, כשהמניעים שלי שונים, גם הפחדים שלי השתנו".
כלומר?
"פעם שיר חדש ישב לי על האגו. רציתי שיראו אותי, שיאהבו אותי, רציתי מחיאות כפיים ולייקים שיעזרו לי לסגור את הבור. היום אני מבינה שזה משהו הרבה יותר גדול ממני. אני כאן כדי להביא ריפוי לאנשים באמצעות מוזיקה. את הסינגל 'אוקטובר' הוצאתי בפברואר, למרות שלא היו ישיבות פלייליסט, כי הייתי חייבת לשחרר אותו, להתנקות. העובדה שהוא עדיין לא קיבל את החשיפה שלדעתי מגיע לו לקבל מצערת אותי מפני שהוא יכול לעזור לאחרים. אולי עכשיו, במיני אלבום, עוד אוזניים יוכלו להתחבר אליו ולמצוא בו נחמה".
לפני חודשים ספורים נפרדה ממי שהיה בן זוגה בשנתיים האחרונות. "במרכז הגמילה ממליצים למכורים לא להיכנס למעורבות רגשית בשנת הניקיון הראשונה, מפני שאתה עוד לא מבוסס בתוך עצמך, וכשאתה מפסיק עם החומרים כל יתר הדפוסים צפים ומתגברים. אבל בניגוד להמלצות התאהבנו ובתור מכור-נקי הוא ידע לעזור לי".
הכרתם במרכז הגמילה?
"אל תגזימי", היא מצחקקת. "הכרתי אותו דרך חברים משותפים. בתהליך ההחלמה כל הזמן מפמפמים למכורים 'תיצמדו למנצחים', אז כשיצאתי משם ופגשתי אותו, והוא היה כבר חמש שנים מכור-נקי, אמרתי 'הנה המנצח שלי'. הוא נתן לי הרבה השראה, היה לנו הרבה מאוד במשותף והכוח הזה הדביק אותנו, אבל בשלב מסוים הרגשנו שאנחנו עושים זה לזו יותר רע מטוב ונפרדנו".
עכשיו, לראשונה בחייה, היא מסוגלת להגיד "אני לבד וטוב לי", בידיעה שהיא "בדרך לזוגיות הכי משמעותית שתהיה לי בחיים - אימהות. עשיתי שימור פוריות בגיל 38. בשלב הראשון אני הולכת לעשות הפריית מבחנה מתורם זרע והלוואי שיהיו לי תאומים, למרות שבמשך שנים הפחיד אותי להיות אמא יחידנית. היום אני אומרת 'רק לבד'. אם יבוא בן זוג - ואין לי ספק שיבוא - יופי, אבל אני לא מערבבת".
מי שמעוניין להכיר אותך, שיבוא להופעה ב'שבלול' ב-13.10?
"אולי", החיוך שלה מתרחב. "הסרט שהכי השפיע עליי בילדותי היה 'בת הים הקטנה' של דיסני. חלמתי שהנסיך יתאהב בי אחרי שישמע אותי שרה. אבל קודם אהיה אמא. חיכיתי עם הטיפולים לאוקטובר. אני רוצה לתת לחודש הזה זריקה של שמחה".
