"שנה שלמה ארבל נמצאת בשבי, נתונה להתעללויות נפשיות ופיזיות. שנה שיש לכם מול העיניים את הבת שלכם, את הנכדה שלכם, תראו גם את ארבל שלנו", אמר יחי יהוד, אבא של ארבל שנחטפה מניר עוז ב-7 לאוקטובר, בכנסת.
שנה שלמה. צמד מילים שאיש לא חשב שייאלץ אבא להוציא מפיו בכנסת ישראל. צמד מילים שאף עיתונאי לא חשב שיכתוב בעיתון. יושב אבא, בחולצה שעליה מודפסת תמונה של בתו היפה, ומבקש שיקשיבו לו. מתחנן. כבר שנה שהוא מתחנן. בהתחלה עוד הקשיבו, עוד נפגשו איתו. עוד הסתכלו לו בעיניים העצובות. דרעי, גלנט וגם בנימין נתניהו, הבטיחו לו, כדבריו, שהמטרה העליונה היא החזרת בני הערובה.
זה היה עוד בימים שהאמנו, בלב שלם, שפיהם וליבם שווים. מאז עברה כמעט שנה. תכף תציין הממשלה שטרם החזירה את כולם וכולן שנה שלמה לשבת הארורה ההיא. הטקס מטעמה הוא כמו סכין מסובבת בבטנן של משפחות שכבר שנה לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן. טקס שהוא כמו אצבע משולשת בפניה של עינב צנגאוקר, אמו של מתן, שנלחמת על חייו של בנה בזמן שהדלתות והלבבות של אלה שיכולים להחזיר אותו הביתה סגורות בפניה. בתה נטלי כבר נרמסה על ידי פרסותיו של שוטר רכוב בזמן שביקשה לזעוק את זעקתו של אחיה השבוי. מה יעזור להן עכשיו טקס מעונב עם חברי קואליציה מדושנים שימרחו על עצמם הבעות חמורות סבר, כאילו עשו משהו? כאילו נלחמו. כאילו שכבו בלילה בעיניים פקוחות לרווחה ודמיינו את הילד שלהם במנהרה חשוכה. כאילו הרגישו שעבור הרגע הזה הגיעו למלכות - הצלת נפשות. כאילו לא הפכו את אותן משפחות לעזובות, רמוסות, מיואשות. כאילו לא הפכו את דמן למותר, את זעקתן להפרעה. את מאבקן הצודק להתנגדות למשטר. את הערכים שעליהם הן נלחמות, הערכים שעליהם הוקמה המדינה הזו, לפוליטיים.
שנה אחרי האירוע שהוביל למלחמה האיומה הזו, מלחמה שסיומה הולך ומתרחק, שהולכת ומסתעפת, שגובה קורבנות בגוף ובנפש, שעוד מוקדם לאמוד את אדוותיה, והחטופים והחטופות נדחקים ונדחקות לשולי סדר היום הציבורי. מעניינים פחות ביחס למלחמה מול חיזבאללה. אנחנו כבר מכירים את פניהם, את החיוך על השלט שהולך ודוהה, אבל שנה לתוך האירוע והמשאבים הרגשיים קצת מתכלים. מופנים למקומות בוערים יותר, תרתי משמע.
הציבור, כמובן, אינו אשם. הוא בסך הכל מנסה לשרוד את השנה האיומה בחייו, בחיי המדינה. לקיים שגרה כלשהי כשהבית - הערכי, הפיזי או שניהם גם יחד - בוער. לפעמים הוא רק רוצה לבהות בתוכנית ריאליטי ולשכוח. אבל את החטופים אסור לשכוח אם רוצים שמתישהו, בעתיד, יהיו כאן חיים. לא כאלה שמסתכמים בדופק, אלא כאלה בעלי משמעות וערך, עם ערבות הדדית, מחויבות בין אדם לחברו, בין אדם למקום, בין המקום לאזרחיו. אם רוצים שבמקום הזה תהיה גם נשמה. אם מבינים שההסכמה לנטוש אותם שוב, הפעם בזירה התודעתית, היא לא פחות מהפקרת המקום הזה לכוחות אפלים, מרושעים, שמוכנים להקריב את אחיהם על מזבח הכוח.
