את רוברט דסה, אחרון שורדי פרשת "עסק הביש" במצרים, הכרתי בבניין הטלוויזיה הישראלית בירושלים. הוא עבד ככתב במחלקת החדשות בערבית, ואני הייתי המתרגמת לעברית של הסרט המצרי ששודר כל יום שישי אחרי הצהריים. לא אשכח אותו מגיח לחדר הקטן, מעיף מבט אל המסך שעליו הוקרן הסרט, לפני התרגום, מודיע בחיוך מבויש ש"הסיפור שלי גדול פי מאה מסרט קולנוע", ונעלם.
מאז צמחה בינינו ידידות מאופקת. ביקרתי בביתו, נפגשנו בכל הלוויותיהם של נידוני הפרשה, והוזמנתי לפגישות עם השבויים הישראלים ‑ שלושה טייסי חיל האוויר ושישה אנשי השייטת, שישבו במקביל לנידוני הפרשה, בכלא אחר בקהיר.
הם ראו זה את זה לראשונה רק אחרי שחרורם. הפגישה ההיא, מרגשת ומלאת דמעות, התקיימה בבסיס בה"ד 15 של המודיעין הישראלי בגלילות.
דסה, איש חם ונבון, עם חיוך ביישני, הצניע תמיד את רגשותיו. הוא עבר עינויים קשים מאוד ב-14 שנותיו כאסיר בכלא המצרי, הוכרז כנכה ובמקביל הועלה לדרגת סגן אלוף בצה"ל. אני זוכרת היטב את השיחות שבהן סיפר על ילדותו באלכסנדריה, על לימודיו בתיכון על שם הרמב"ם, שם ספג אהבת ישראל וציונות לצד הסניף המצרי של תנועת בני עקיבא.
באלכסנדריה הצטרף לתנועת "דרור" והכיר לראשונה את ויקטור לוי ופיליפ נתנזון, שגויסו יחד איתו לחוליית המודיעין. כעבור שלוש שנים הגיע לראשונה בחייו לישראל, להשתתף בסדרת אימוני ריגול והפעלה. "הביקור ההוא", סיפר לי, "הגביר אצלי את אהבת ארץ ישראל. בתקופת העינויים, הזיכרונות הטובים האלה חיזקו אותי".
במשפטו הודגש כי דסה נשלח לבצע באלכסנדריה פעולות שגרמו להצתות ולהטמין מטענים בבתי קולנוע.
אלא שמטען החבלה של אחד מחברי החוליה, פיליפ נתנזון, שיצא ל"פעולה" בקולנוע ריו באלכסנדריה, התפוצץ בכיסו והתלקח. למחרת נעצרו כל אנשי "הפרשה", בהם דסה ששהה בקהיר, אצל ידידו שמואל עזר, גם הוא חבר בחוליה.
המשפט התנהל בזריזות: ד"ר משה מרזוק, מפקד החוליה באלכסנדריה ושמואל עזר ‑ הוצאו להורג בתלייה. רוברט דסה ומרסל ניניו, שהוחזקה בכלא הנשים, נידונו ל-15 שנות מאסר.
היחיד שלא נעצר היה מפקד המבצע, אברי אלעד, שנודע בכינוי "האדם השלישי", שלימים התברר כי בגד והסגיר את חברי החוליה לידי המודיעין המצרי.
בפברואר 1968, אחרי מלחמה ששת הימים, נערכה עסקת חילופי השבויים. שלושת הטייסים וששת לוחמי השייטת הודיעו כי יסרבו להשתחרר עד להחזרת נידוני הפרשה. הנשיא גמאל עבד אל-נאצר סירב לשחררם. רק בהתערבות מדינות זרות הושגה סוף-סוף העסקה, וארבעה נידוני הפרשה הגיעו לישראל.
מרסל ניניו שהייתה קשורה לדסה במיוחד, הלכה לעולמה לפני חמש שנים. עד היום אני זוכרת את דברי ההספד הנוגעים ללב של דסה על קברה, בקיבוץ עינת. והוא, שציוריו מהכלא המצרי הוזמנו גם על ידי סוהריו, בזכות כישרונו המופלא, יובא למנוחות מחר, באותו המקום, לצידה.
