בחודשים האחרונים אני זוכה לפניות מגברים זרים, וכולם מבקשים להיפגש. ובדחיפות. אני כבר יודעת במה ירצו להתייעץ ומזמנת גם את בעלי, והלב של שנינו מתקמט ונעכר. כן, זה בקשר לכך שקנינו בית קטן באיטליה, פעם, בעבר השקט. עכשיו הגיעה השעה הלא-מוצלחת שבה גם הוא ומשפחתו שוקלים קניית מקום שקט, וישמחו לפרטים ולעצות על הבית המוצלח המתואר לעיתים במדור זה.
“תראי", הם פותחים באנחה. "נאלצנו במשפחה להביט קדימה, לתוך העתיד המעונן, ולבדוק איך ממשיכים מכאן. מה יהיה עתיד הילדים שלנו? האם הוא ידמה לסיוט שאנו עדיין עוברים והאם הוא ייפסק? הגענו למסקנה שלא. שלא נצליח לעמוד בו או להסיר את עולו מאיתנו. התיאור על הבית הפשוט שנועד לחופשות מוצא חן בעינינו, ועכשיו אנחנו רואים ברכישה כזו מפלט זמני עד שנרכוש בית ושטח גדולים יותר. איננו מסוגלים או רוצים לחיות כך יותר. לרוב על חרבנו, על צו 8 התורן הממתין לנו, עם המוני מתנגדי הגיוס שחיים על חשבוננו, על התחושה שאנו מובלים למטה, ללא שליטה, אל תהום אפלה".
וככה, מגמגמים, נבוכים, הם דורשים עוד פרטים וגם תשובות על האוכלוסייה, החינוך, הבריאות, הישראלים השכנים. מעניין שרובם הגדול נואש ומפלל לשכנים ישראלים.
כשאני מנסה לברר באיזה בית הם מעוניינים, הם עונים מיד: "כמו שלכם. בדיוק כמו שלכם".
אנחנו עונים בעצב גדול שבית קטן כמו שלנו נועד לחופשות ולא ממש יתאים לשהייה משפחתית עם ילדים לצורך מפלט. אבל גם יודעים שלעת חירום, ואם חלילה יתממש אחד התרחישים הרצים לנו בראש, כל בודקי האופציות האלה יסתפקו גם במחסנצ’יק.
אנו בודקים אילו שפות הם יודעים. האזור שלנו חלש מאוד באנגלית. ממלמל קצת בצרפתית, אבל השכנים נחמדים. איטליה אולי חזקה בשמועות על אנטישמיות, אבל כאן בהרים אין לכך זכר.
ואז אני מתפרצת: “תשמעו, רז וריקי, או איך שלא קוראים לכם. תחשבו ותחשבו שוב. זו אינה קייטנה, והמעבר, במיוחד זה הלינגוויסטי והתרבותי קשה ומדכא. האיטלקים הם קתולים למשעי, היערות שלהם שורצים קדושים מקומיים, ובעיירה יש רק חנות ספרים אחת, כולה באיטלקית. אה, וגם האיטלקית אינה איטלקית והחנות אינה באמת חנות ספרים. אתם צודקים כאשר אתם תרים אחר תיירים עבריים. תחשבו. תתייעצו, תארגנו סיור באזור”.
* * *
וכאילו כדי לקבל הצדקה לדחיפות שלהם בחיפוש בית איטלקי, מספר שבועות לאחר מכן נסענו לאיטליה למאבק על אינסטלציה, ובעודנו יורדים לאט בלילה חשוך וסמיך במדרונות הר סנט דניס, התקשרה עמיתה ממועצת המנהלות שלנו, הלא היא רותי עצמה, ושאלה בעדינות אם ידוע לנו מה מתרחש במכורה.
מה? שאלנו. "התעופפו כטב"מים גדולים, בין 400 ל-600, נתב"ג נסגר לתנועה".
ומה נותר לנו לעשות מכאן, מאיטליה הקסומה? להירדם חזק ומיד, עד עוד ארבע שעות בערך. מנסים להתקשר ארצה. לא קורה. יש לנו בארץ בנות, נכדות, חתנים, חברי נפש. חתולים.
לאיש מהם אי-אפשר להגיע.
יש עוד פרט זעיר וזניח. אני עצמי. עבדתי שנים בתרגומים חסויים ובתכתובות חרישיות שהוצפנו, וממדי המל”טים והמזל”טים דאז היו כולם נהירים לי. ידעתי שבהגיעם אל ישראל הם יתפצלו לכל עבר כדי למקסם את ההרס משמיים.
עם אור ראשון, כל המדינה התקשרה לכולם. נתב"ג נפתח, וממילא לא הייתה לנו שום כוונה או ברירה לזוז לשם הגירה.
שכנינו הטובים, האיטלקים, ניסו להבין את הטרלול הלילי, פיתו אותנו ביין רוזה מפיימונטה. שני חברים בכפר שלנו התמתחו להצדעה ואז לקריצה.
רגע, יכול להיות ששני החקלאים האיטלקים המגוידים האלה העבירו מידע לאנשהו? “תעזבו”, אמרנו להם, זר לא יבין זאת, אלא אם כן יש מאחוריו שנים של תרגומי חיווטים עתיקים. בכל מקרה, את התרשימים הסודיים האלה כל איטלקי יכול למצוא גם ברשת.
עוגה איטלקית שעובדת מצוין גם כאן
לקראת החג הנה עוגת תפוז ואמרטו איטלקית שעובדת גם בארץ.
כדאי לאפות בתבנית קוגלהוף משומנת היטב.
חומרים
200 גר' סוכר, 200 גר' חמאה, 4 ביצים טרופות, קורט מלח
מיץ וגרד מחצי תפוז, 3-2 כפות אמרטו, 2 כפיות תמצית וניל
שמנת חמוצה
הכנה
מחממים תנור לטורבו 180 מעלות.
משמנים תבנית גבוהה עם חור באמצע
מערבלים סוכר עם חמאה, וניל ומלח ומוסיפים לאט את הביצים, המיץ והאמרטו
מערבלים לתוך הבלילה את השמנת החמוצה
יוצקים לתבנית ואופים כ-45 דקות
בודקים בקיסם שמרכז העוגה אפוי, מניחים להצטנן כ-15 דקות
משחררים בעדינות מן הדפנות והופכים. אפשר לטפטף על העוגה בעדינות מעט אמרטו ו/או קוואנטרו
אפשר למלא את השקע במסקרפונה מעורבת במעט ריבת תפוז
