זו השבת האחרונה של השנה. מה היא אומרת לנו? הנה קטעים מתוך הפרשות שיקראו בשבת בבתי הכנסת בכל רחבי העולם, "ניצבים-וילך", שתי פרשות, שמופיעות לקראת סוף ספר דברים.
• אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם. רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
ביומו האחרון של משה רבנו הוא משאיר לעם צוואה, אבל עוד לפני הדיבורים, תחילה הוא מכנס את כולם. הפרשה דורשת אחדות של כל הציבורים. שלי שם טוב מהרצליה, אמו של החטוף עומר שם טוב, התראיינה בימים אלה לערוץ "הידברות". הדברים שלה לא עשו כותרות, אבל בעיניי הם קריטיים: "משפחות החטופים הן מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל", אמרה. "יש איש יקר, צביקה מור, מקריית ארבע, שבנו נחטף. אשתו אפרת הייתה אצלי בבית בשיחה מאוד לבבית. אנחנו חושבים אחרת אבל עדיין אוהבים ומכבדים אחד את השני. ומהצד השני, הקיבוצים, אני לא מסכימה עם חלק מהדברים שלהם. אנחנו לא חייבים להיות באחידות, אבל מאוד חשוב שנהיה באחדות. זו דוגמה של הקהילה שלנו, אבל זו דוגמה לעם כולו. הכי חשוב לזכור זה שהאויב שלנו הוא רק מבחוץ. זה השיעור ממה שעובר עלינו".
1 צפייה בגלריה
שלי שם טוב, רמת הגולן, שולחן שבת, בן־גוריון
(צילומים: דנה קופל, דוד רובינגר, שאטרסטוק)
שלי השתנתה השנה: "כל אחד מאיתנו חי בקופסה. אני יצאתי ממנה. מצאתי אנשים שלכאורה אין לי שום חיבור איתם, ואז קרה הקסם. החומות נופלות. פתאום הבנתי שיש לנו כל כך הרבה ערכים משותפים. אנחנו בוחרים להתמקד ב'אין', ולא ב'יש'. זאת העבודה שאנחנו צריכים לעשות כעם. כבר חצי שנה יש לי חברה חרדית, חברת נפש. היא ומשפחתה נקשרו אלינו בקשר מרפא, מחזק, מנחם. לא הייתי מכירה אותה אלמלא מה שקרה ב-7 באוקטובר".
אנחנו ניצבים היום, כולנו.
• טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.
הפרשה ממשיכה לתאר את האחדות הזו. אנחנו צריכים גם את ראשי העם, אבל גם את העם. את כולם. נדמה לי שבבוקר הטבח למדנו שראשי המערכת הבכירים יכולים לפספס לגמרי, בעוד דווקא אחרים מצליחים להבין מה קורה וגם לצאת להציל.
• וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
הברית הזו היא לא סיפור של דור אחד. צריך תמיד לחשוב על הדורות הבאים, בכל החלטה. באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן-גוריון את יצחק טבנקין כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: "עליי להתייעץ". למחרת אמר לבן-גוריון: "אל תסכים להצעה". בן-גוריון שאל עם מי התייעץ טבנקין, והוא ענה: "עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד, שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית. כל ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים – לטוב ולרע – משפיעות גם על מי שכבר לא כאן, על מורשתו ועל פועלו, וגם על מי שעדיין לא כאן, שייוולד לתוך המציאות שניצור.
• כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
אלה מילים שכולנו משתמשים בהן המון השנה: חוסן. מסוגלות. הפרשה מזכירה לנו שאף אחד לא דורש מאיתנו משהו בלתי אפשרי. זה לא בשמיים ולא מעבר לים, זה כאן, קרוב ונגיש. הפה והלב שלנו מספיקים. זה אפשרי.
אולי לא סתם הסיסמה של נייקי היא "ג'אסט דו איט", והסלוגן של אובמה היה: "יס, ווי קן". האנושות צריכה תזכורות של העצמה, של יכולת. השבוע התארחתי בזום של מחלקת החינוך של מועצת אזורית הגולן. 350 ילדים מכל יישובי הגולן היו שם. ותוך כדי היו אזעקות. המשכנו כשהם בממ"ד. שאלתי מה הם למדו השנה על עצמם, והתשובה שחזרה שוב ושוב הייתה: שאנחנו יכולים, שאפשר לסמוך עלינו. שלא ידענו עד כמה אנחנו גדולים. אחת מהן סיפרה על מסיבת בת-מצווה שהתבטלה, ואיך היא מתגברת ומתבגרת. אחד סיפר שהוא מתנדב בפעילות לזכר חייל מהיישוב שלו שנפל, ולא מאמין כמה הוא תורם בגיל כה צעיר. יש בנו כוחות שאנחנו לא מספיק מכירים.
• חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.
יש בפרשה הרבה פסוקי חיזוק כאלה, לפני הכניסה לארץ. גם היום במלחמה מול חמאס, חיזבאללה ואיראן יש שובר שוויון: אלוקים, הצדק, הטוב, האור – בצד שלנו. לפעמים קל לשכוח את זה מול נתונים יבשים, מול המספרים והמפות. הפרשה מזכירה: אתם הפתרון של המזרח התיכון, לא הבעיה. חזקו ואמצו.
• וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹקִים אֲחֵרִים.
הפרשה מתארת מראש זמנים של "הסתר פנים". נשכח מי אנחנו, נתבלבל ונטעה, ואלוקים כמו אומר לנו מבעוד מועד שזה עלול להביא פורענויות וקשיים. אז למה בכלל להיכנס לארץ ישראל? למה לא להישאר במדבר? הפרשה ממשיכה ומתארת שבסוף נבין, נחזור לדרך הנכונה, נהיה מי שאנו אמורים להיות ונביא ברכה לעולם. זה יהיה ארוך, עם הרבה עליות וירידות. צריך ללמוד לקום וליפול.
• וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.
כך משה רבנו מסיים לומר לעם את התורה, אבל בפרשה לא כתוב תורה אלא שירה. זו שירה, שירת חיים. לא אוסף הוראות טכני, לא רשימת קניות למכולת, אלא חוויה. לא צריך רק לשנן אותה אלא לתת לה להיות מנגינת חיינו.
שנזכה לאחדות אמיתית, לחוסן ומסוגלות, שנתקדם במסע. שהשבת האחרונה של השנה תהיה שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ" (מתוך הפיוט "אחות קטנה" שפותח את תפילות ראש השנה)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
