1. הזדמנות למכה אנושה
תמונה חריגה מאוד התפרסמה בשלישי בערב: ראש הממשלה והרמטכ"ל במפגש בקריה. ככל הידוע, תיעוד כזה של פגישה מצומצמת של שניהם לא יצא מתחילת המלחמה. נתניהו התנגד למינוי הלוי כרמטכ"ל כשהיה באופוזיציה, וסבור שהשנה האחרונה לימדה עד כמה צדק. הלוי חולק עמוקות על סדרי העדיפויות של נתניהו בנושא עזה ונתן לכך פומבי בשורת הזדמנויות. אין הישג כמו לחבר בין אנשים שבדרך כלל שוררת ביניהם חשדנות עמוקה.
בתחילת 1967, כשראשי המודיעין בישראל אמרו ללוי אשכול שמצרים לא מתכננת מלחמה, אמר להם ראש הממשלה, "קינדרלעך, מה, אתם ישנים מתחת למיטה של נאצר שאתם יודעים מה הוא חושב?" במקרה של נסראללה אין לשלול את האפשרות שאנחנו אכן ישנים מתחת למיטה או מחווטים לו את הכרית, אבל הספק עדיין נותר. מה הוא רוצה? הוא בהלם, או מחושב? הוא לא רוצה לתקוף, או לא יכול?
התקווה של ראשי הצבא ושל חלק מצמרת הממשלה הייתה שנסראללה יסרב להפסקת האש ויעניק לישראל לגיטימציה וחימושים מהעולם כדי להשמיד מערכים נרחבים יותר. בעיניהם נופץ השבוע איום פסיכולוגי כבד ששכן על הציבור הישראלי ועל ההנהגה במשך קרוב ל־20 שנה. גם אם נחטוף – כי כידוע, אין מלחמות שנגמרות על האפס – נסראללה לא יוכל להכריע את כושר הלחימה של ישראל. הם רואים הזדמנות חריגה, אחת בדור, להכות את חיזבאללה מכה אנושה ולהותיר את איראן ללא יכולת איום ממשית על ישראל במקרה שמתקני הגרעין שלה יותקפו. אחרים תומכים בחתירה לסיום כל עוד כוח רדואן הורחק והלחימה בעזה נמשכת. בעיניהם, ההרתעה הישראלית התחזקה דרמטית בשבועיים האחרונים.
גם תעמולת הזוועה על ג'נוסייד בעזה דווקא מסייעת. במזרח התיכון לא תמיד רע להיתפס כבריון. האזור גם מסתכל על חולשתו של חמאס: נסראללה ירה יותר מרבבת טילים כדי לסייע לו, אבל חמאס לא הצליח לירות אפילו פצמ"ר בעוד חיל האוויר תוקף גלים־גלים בלבנון. מתחילת ספטמבר שוגרו מהרצועה שתי רקטות בלבד.
הטראומה מהטבח תישאר עוד 100 שנה. אבל האם בדיעבד נסתכל על השנה האחרונה ונקבע שאחרי המהלומה הנוראה, ישראל חיסלה בפועל את האיום משתי הזרועות המרכזיות של איראן, שלפתו את המדינה במשך שנים?
2. זה לא ייגמר בסער
בעוד שבוע, בעוד חודש או בעוד חצי שנה – בסוף יסתיים העימות בלבנון ויתחדשו המאמצים להחלפת יואב גלנט. שני הסוסים האלה, ראש הממשלה ושר הביטחון, לא יוכלו עוד למשוך עגלה אחת. הודעת גדעון סער בראשית השבוע, שהוא מוותר לעת הזאת על ההצעה להתמנות לשר הביטחון, מלאה בפתחי יציאה, באותיות קטנות ובכוכביות.
כמובן הולדת המהלך בצרכים פוליטיים: החלשת בן גביר, אישור חוק הגיוס, היפטרות משר ביטחון מציק. אולי בלחץ ההבנה שההדחה קרובה, נרשמה השבוע במשרד הביטחון התגמשות ראשונה בנושא הגיוס, כשנציגי המשרד קיבלו מגלנט אישור להשתתף בישיבה על החוק אחרי וטו של חודשים.
אבל יש סיבה נוספת. הניסיון שעודו נמשך להצניח את סער למשרד הביטחון הוא תוצאה של איבה אישית עמוקה לגלנט וצורך פוליטי מציק. אבל יהיו לו השלכות שיורגשו היטב ברחבי הממסד הביטחוני הישראלי. נתניהו סבור מיומו הראשון בפוליטיקה שאחוזים ניכרים ממוטת ההשפעה על גורל המדינה לא נמצאים במשרד ראש הממשלה, אלא בדרג הבלתי נבחר. כהונות קודמות שלו הוקדשו להחלשת הממסד התקשורתי ("הם לא יחליטו"), והשנה הראשונה בכהונה הנוכחית לניסיון כושל להחליש את הממסד המשפטי.
אבל החשדנות העיקרית שלו הופנתה מאז ומתמיד אל צמרת הצבא. הנסיבות הפוליטיות חייבו את נתניהו למנות חמש פעמים לשר ביטחון בשר מבשר המערכת, אלופים או רבי־אלופים (מרדכי בגלל חוסר הניסיון, ברק כדי לעמוד מול אובמה, יעלון כי זה מה שהיה, גנץ בשל החילופים וגלנט בשל החלופות). כולם שימשו בפועל כזרוע ארוכה של מערכת הביטחון, שנתניהו רואה כשפוטה של האמריקאים ונגועה בהטיה פוליטית חזקה שמאלה. לכן הקים בכהונתו הראשונה את המל"ל – כדי לגבש מוקד ביטחוני לא צה"לי. כשהוא כבר קיבל שר ביטחון אזרח, ליברמן, הרגע שבו זה הרגיש בטוח מספיק לעמוד מול המערכת היה בערך הרגע שבו יחסיו עם נתניהו שוב התקלקלו.
ערב כהונתו האחרונה הבטיח נתניהו בשיחות סגורות שהפעם לא ייתן לממסד הביטחוני לכופף אותו בדרך לחיסול הגרעין האיראני. "להיות בן 70 עם 15 שנות ניסיון בתפקיד זה לא כמו להיות בן 60 אחרי כהונה אחת בלבד", נימק. למרבה הצער, סדרי העדיפויות הלאומיים שובשו קשות בשל החלטתו ללכת קודם על הרפורמה. ב־7 באוקטובר התברר שמי שלא בא לאיראן, איראן באה אליו הביתה.
3. הפחדן והמשוגע
רבים בישראל קמים כל בוקר ל־7 באוקטובר. יואב גלנט קם לא מעט בקרים ל־11 באוקטובר, לאותו דיון מכריע בקבינט שעסק בשאלה אם לפתוח חזית שנייה בלבנון ולדחות את הנקמה בעזה. גלנט והלוי היו בצד אחד, נתניהו (וביידן) בצד השני.
אירועי ספטמבר מוסיפים מידע גם אם לא מפזרים את הספק. ההתקפה דאז, אמרו השבוע אנשי גלנט, הייתה מנחיתה על חיזבאללה מכה מכריעה עוד יותר, מהממת עוד הרבה יותר, מרצף התקיפות של השבועיים האחרונים. היא אמורה הייתה להיפתח בתקיפה חריגה של חיל האוויר, גלים־גלים, וליטול מחיזבאללה את מה שנטל עוד לפני שחלק משמעותי מהארסנל נורה על היישובים סמוכי הגדר, וכשרוב התחמושת עוד בימ"חים קלים לאיתור. בכירי חיזבאללה היו נכנסים לכוננות שהייתה מובילה אותם לניסיונות לתקשר ביניהם, ומשם לנטרולם. ישראל הייתה משקמת את כושר ההרתעה שלה, הצפון לא היה מפונה, ואחר כך היה מגיע גם זמנו של סינוואר.
כזכור, נתניהו גייס אז לעזרתו את נשיא ארצות־הברית ואת גנץ ואיזנקוט כדי לבלום את הסוסים הפצועים והדוהרים של מערכת הביטחון. הוא הפליג אז במשמעויות הנזק שייגרם לעורף גם אחרי נטילת חלק מהיכולות. התיאורים היו אפוקליפטיים, על חורבן נרחב בתל־אביב ובנותיה ועל מאות הרוגים. אין לדעת אם הוא האמין באמת בתיאורים או השתמש בהם כדי לשכנע את בני שיחו ללכת על עזה תחילה. גלנט, לא אדם שמייחס לנתניהו אמינות גבוהה בדרך כלל, דווקא מאמין לו הפעם.
נתניהו משוכנע גם עכשיו שצדק: יש הבדל בין תוכניות שהוכנו שנים ותורגלו שבועות לבין הוצאתן מהמגירה ומימושן בידי צבא מוכה טראומה. במקרה כזה, הוא משוכנע, הילדים והנשים לא היו חוזרים מעזה בנובמבר, בהיעדר לחץ צבאי, ומכיוון שממילא אין דרך לחסל את חיזבאללה, ישראל הייתה נגררת אחרי מכת פתיחה מרשימה למלחמת התשה מול שני אויבים, אחד חבול אך עיקש והשני מנצח ולא חבול.
גלנט משתמש כלפי נתניהו בשורש פ.ח.ד. נתניהו מצמיד לגלנט את השורש ש.ג.ע.
4. הצד של הרעים
היו ימים שבהם תחנות הטלוויזיה היו צריכות להעניק בראש השנה ובפסח טוסטר לחברי הכנסת איימן עודה ואחמד טיבי. שיעור ההופעות שלהם כבר מיסד יחסי עובד־מעביד. מאז תחילת המלחמה, שני בכירי חד"ש־תע"ל לא מתראיינים כלל בתקשורת המיינסטרים.
הם יודעים היטב מדוע. לשניים, כמו גם לכל עשרת חברי המפלגות הערביות בכנסת, אין יכולת להשיב בחיוב לשאלות הפשוטות: האם חמאס וחיזבאללה הם ארגוני טרור? האם עודה עדיין סבור שנסראללה הוא מופת למסירות ולהקרבה? העברית העשירה שלהם שמורה לתופעות כמו נוער הגבעות, נצח יהודה ומבצעי צה"ל. המתנחלים מבצעים טבח, הצבא פוגרום. אבל כאשר מדובר באמת בטבח ובפוגרום, המפלגה שעד לא מזמן פינטזו במרכז־שמאל על חברות בקואליציה איתה, סובלת מאוצר מילים רזה מאוד ומגמגום ארוך.
חד"ש פירסמה השבוע הודעה שבערוץ "אל־מנאר" לא יכלו לנסח טוב יותר: "ממשלת ישראל, שמתעקשת על החרפת הטבח בלבנון במשך מספר ימים, נושאת באחריות לפרוץ מלחמת לבנון השלישית, שעשויה להידרדר למלחמה אזורית הרסנית ומקיפה".
חברת הסיעה, תומכת הטרור עאידה תומא סלימאן, שכינתה בזמנו מחבלים בשכם "שהידים", עלתה על כולנה. מטבח מג'דל שמס היא התעלמה בחשבונותיה, אבל את צה"ל גינתה על המתקפות. את כל האמפתיה שחסכה מהילדים הטבוחים במגרש הכדורגל היא שמרה לרוצחי חמאס. "בואו נתחיל לשאול מה זה טרור ומי מגדיר מהו טרור. בהיסטוריה של כל העמים בעולם, כאשר אתה תחת כיבוש, יש לך את הזכות להגנה עצמית מכיבוש. ורק אלה שהם תחת כיבוש מחליטים כיצד לעשות זאת. אני לא זו שמחליטה. אני נגד כיבוש נמשך".
מהמפלגה הקומוניסטית שתמכה בכל רודן בעולם אין ציפיות יותר מדי. רק אל עצמנו נצטרך לבוא בטענות. קודם כל, אל הסיעות ששיתפו פעולה עם מנרמלי הטרור האלה וחלמו להקים איתם ממשלה. אבל בעיקר אל בית המשפט העליון, שבמשך שנים התיר להם להתמודד לכנסת בשם חופש הביטוי והזכות להיבחר, בעודו מתעלם מראיות מפורשות ודורס את חוק יסוד הכנסת. המבחן של כל סיעה ציונית בבחירות הקרובות יהיה בהצבעה לפסילת חד"ש בלי לעשות חשבונות פוליטיים, ושל כל שופט בעליון – בשאלה אם הוא מכניס לכנסת ישראל אנשים שנמצאים בצד של הרעים.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
