בפרויקט ראש השנה של חדשות קשת בוחרים הטאלנטים והטאלנטיות גיבורים וגיבורות מהשנה האחרונה, כפי שקורה כמעט בכל כלי התקשורת גם בשנים פחות דרמטיות ועתירות דמויות מופת. הטוויסט הטלוויזיוני - והוא עובד לא רע בכלל - מצוי בהופעה של האדם הנבחר, שמפציע כביכול בהפתעה, מודה על הזכות ומוסיף נאום קצר. בכך ניטל במעט עוקץ החשיבות העצמית לטובת אווירה של טקס פרסים בהפסקת הפרסומות.
אולם בהקשר של התקשורת הישראלית ומערכת היחסים המורכבת שלה עם הציבור הרחב, יש לפרויקטים מהסוג הזה מטרה נוספת: להילחם בדימוי החמוץ, שהתעצם במסגרת מלחמת התרבות הפוליטית של השנים האחרונות, שבו התקשורת נתפסת כמי שמתפלשת רק במה שעצוב, מטריד, מקומם ומדכא. לא יעזרו עוד מיליון הסברים על תפקיד העיתונות, אזכור תרומתה המכרעת להצלת חיים בשבת השחורה (במיוחד של הטלוויזיה ובפרט בשידור ההיסטורי של דני קושמרו בחדשות קשת), או שליפת אינספור כתבות אופטימיות ואפילו אופטימיות מדי, למשל כאלה שצרבו בתודעה שצה"ל כל כך חזק וחכם וחסין מפני כאפות משפילות: השאלה "למה אתם לא מדברים על מה שטוב" לא תיעלם לעולם.
בדיוק בגלל זה, קשה שלא לחוש טעם לוואי מהאופן שבו יונית לוי, שהיא הרבה יותר מהמגישה הכי בכירה בטלוויזיה כבר למעלה משני עשורים, מתארת את פועלו של אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל. תחילה היא מספרת על המפגש עימו בשבעה, אז אסף בדקדקנות כל פרט על קורות היום נורא מכולם ואומרת ש"התחקיר הזה, המחברת הזאת, השאלות שהוא שאל כל אדם שנכנס, הפכו לוועדת חקירה אזרחית... דווקא מתוך הכאב העצום שלהם (אייל ורעייתו אורית) לקום ולנסות לתקן, כדי לדאוג שזה לא יקרה לאנשים אחרים. יש בזה דבר שהוא כל כך... מעורר השראה".
לוי כמובן צודקת בכל מילה, אבל מבלי משים היא מחמיצה את הפואנטה הכואבת: אשל הוא דוגמה למי שהפשיל שרוולים וצלל למדמנה כי לא נותרה לו ברירה אחרת, שכן המקצוע שבו לוי מצטיינת איכזב אותו עמוקות. הוא לא אמור לעורר "השראה" ו"אופטימיות" אצל לוי (כמשל), אלא דחף יוקד לבדוק מה היה תפקיד העיתונות בקלקול שנוצר (למשל בסיקור הצבא) והיכן היא משתלבת בדרישה שלו לתיקון. אם כבר לוי התייצבה באופן חריג כדי להעביר מסר – והבחירה באשל הביקורתי מאוד היא מסר - היה מעניין לשמוע מדוע אשל רלוונטי גם לעבודה הספציפית שהיא עושה ומייצגת כל יום. בשביל קלישאות על יכולתו המופלאה של העם לקום מהקרשים, יש לישראל כבר ראש ממשלה.
