אם תהיה הפסקת אש, אמר לי אתמול גורם מדיני בכיר לשעבר, יצמחו לי השערות ותהיה לי בלורית מפוארת.
מיותר לומר שמדובר באדם נטול שיער שאין שום סיכוי שהמצב הזה ישתנה. אבל זו הייתה דרכו להסתייג מהדיבורים שליוו אותנו אתמול, כשמטוסו של ראש הממשלה ורעייתו עשה דרכו אל שדה התעופה בניו-יורק.
חלפו שעות ארוכות, ארוכות מדי, עד שקיבלנו תמונה מהמטוס המאובזר בכל אמצעי הטכנולוגיה המודרניים שמאפשרים תקשורת עם הארץ. גם אז, התמונה שהתקבלה הייתה של דיון רב-משתתפים שאמורה הייתה להוכיח שנתניהו ממשיך לנהל את המלחמה והוא זה שאישר את התקיפה בדאחייה – "ודברים נוספים", כפי שטרח לציין עם נחיתתו – שבה חוסל מפקד היחידה האווירית של חיזבאללה. אף מילה על השמועות שמתרוצצות בארץ על הפסקת אש עם חיזבאללה. במהלך היום היה מאמץ ניכר להבין מה קורה כאן באמת. עד כמה נתניהו מעורב ביוזמה של ארה"ב וצרפת בגיבוי מדינות רבות נוספות – להביא להפסקת אש למשך 21 יום.
כל זה גרם לכך שאושיות מהימין תפסו מיד טרמפ על הלא נודע, ומיהרו לצאת לתקשורת. שר האוצר סמוטריץ' קבע מיד שהמערכה צריכה להסתיים בריסוק החיזבאללה, השרה סטרוק הודיעה שאין מנדט להפסקת אש ועוצמה יהודית קבעה כינוס של הסיעה לישיבה דחופה. אבל הביקורת הגיעה גם משמאל: מיאיר לפיד ועד יאיר גולן, שסירבו להפסקת אש לתקופה כל כך ארוכה.
הלחץ עבד: נתניהו כבר תמך במגעים להפסקה "כדי לייצר לגיטימציה מדינית להמשך הפעולה". הנושא גם עלה שלשום בישיבת הקבינט - אבל רה"מ חזר בו במהלך היום אחרי לחץ כבד מצד שותפיו לקואליציה. במהלך הטיסה, גורם בפמליית רה"מ העביר מסר מאיים לנסראללה ורמז על האפשרות לחיסולו: "אם חיזבאללה לא הבין את המסר על ידי חיסולי הבכירים – הוא יבין בדרך אחרת".
אלא שעל רקע השמועות, האינפורמציה והדיס-אינפורמציה, המשיך אתמול ירי בלתי פוסק על צפון הארץ. היה ברור שהניסיון לקדם הסכם הפסקת אש לא צלח. אבל האישור ניתן רק עם נחיתתו של נתניהו: המדיניות שלי היא ברורה, אמר, ממשיכים להכות בחיזבאללה בכל הכוח, לא נפסיק עד שנשיג את כל יעדינו, ובראשם החזרת המפונים לביתם.
לא מיטוט, לא חיסול, לא שיטוח. רק מטרה צנועה אחת: החזרת המפונים.
האם נכונה טענת האמריקאים, שהיו הבנות מוקדמות עם נתניהו ושהוא נתן אור ירוק להמשך היוזמה ואז חזר בו?
נו, באמת. האם יש מישהו אחד, רק אחד, שיש לו ספק?
די ברור לי שביבי יבריז מהפסקת האש, אמר אתמול מישהו שמכיר היטב את נתניהו.
מישהו כבר יציל אותו. הסמוטריצ'ים, השרים הרופסים, אנשי הצבא, הסקר שהוא יראה בשישי בלילה.
ואולי יש עוד משהו: נתניהו לא רוצה הפסקת אש כי החושים המחודדים שלו אומרים לו שסיפור לבנון יכול להיות סיפור הצלחה. אלה אמנם רק הצלחות טקטיות מעוררות התפעלות, שאין בהן יעד והן לא יחזירו אפילו מפונה אחד לביתו. אבל זאת המלחמה שנתניהו רוצה. מלחמה דה-לוקס. לא כמו בעזה, עם המון חללים, ופצועים, וחטופים וטרגדיות נוראיות.
הוא רוצה הצלחה ספקטקולרית. הוא רוצה זיקוקי דינור.
***
השאלה לא הייתה אם נתניהו יטוס לניו-יורק. מי שחשב שזאת הדילמה, אם הנאום באו"ם מספיק חשוב כדי שראש הממשלה יעזוב את הארץ בזמן מלחמה - שייך כנראה לכת הביביסטים. או לפלנטה אחרת.
לא הייתה אפילו דקה אחת של התלבטות בבית משפחת נתניהו אם לנסוע. כבר מזמן אין מי שיתקומם נגד רצונותיה או גחמותיה של הגברת. הדילמה היחידה שהייתה, היא איזו קונסטרוקציה תיבנה סביב הדילמה השקרית הזאת, כדי להפוך את הנסיעה למוצדקת, אפילו הכרחית, עד כדי כך שגם גנץ יעמוד מול מצלמות הטלוויזיה ויצדיק אותה.
הקונסטרוקציה נמצאה. אם יש משהו שאי-אפשר לקחת מנתניהו הוא היכולת לתמרן קודם את לשכתו, שממהרת להפיץ את חשיבות הנסיעה כששופריו מהדהדים את המסרים. אח"כ את שריו הרופסים, שיעשו תמיד את כל מה שהוא מבקש. אח"כ את בני בריתו החרדים – כדי שיקבעו שחזרה של המטוס במהלך השבת היא חילול שבת ו"יאלצו" את משפחת נתניהו לחזור במוצאי שבת. מעניין, האם כשנתניהו דהר בשיירתו לפגוש את נועה ארגמני לאחר ששוחררה בשבת מעזה, גם אז בדק עם גפני אם זה יהיה חילול שבת?
עד כמה הנסיעה הזאת מוצדקת, בזמן שרבים מאיתנו מוותרים על נסיעות ומשלמים כסף רב על ביטול חופשות כדי לא לעזוב את הארץ בזמן מלחמה - אנחנו נדע היום, כשנתניהו ינאם עוד נאום מלא התפארויות והתקרבנויות, אחרי שמרבית המנהיגים כבר סיימו את נאומיהם ועושים את דרכם הביתה או לשדה התעופה.
הייתה לנתניהו אפשרות לנאום ביום חמישי, אבל אז היה נאלץ לחזור כבר ביום שישי לארץ, והוויקנד המיוחל בניו-יורק היה נלקח משרה ויאיר. והרי זה לא יעלה על הדעת.
אי-אפשר מצד אחד להתנער מהחלטות של האו"ם שלא נראות לנו, להשמיץ את חד-צדדיותו, לזלזל בו, לעזוב את הדיונים שלו במחאה, ואפילו להציע שישראל "תשבור את הכלים" מולו, כפי שעשה השגריר ארדן - ומצד שני להתנהג כאילו מדובר בפורום הכי חשוב בעולם, עד כדי כך שאפילו נאום מול אולם ריק - שווה את מיליוני השקלים שהנסיעה הזאת עולה לנו.
אבל התרגלנו. התרגלנו שמשהו שנראה לנו מיותר וחסר חשיבות, הופך לנגד עינינו להכרחי. וזה ההישג הכי גדול של נתניהו. אם מישהו מרשה לעצמו, מול סניף הליכוד בנתניה, לזרוק ביצים על אלי אלבג, אביה של לירי אלבג, התצפיתנית שנמצאת כבר שנה בשבי חמאס, ולא נשמעת פה זעקה נוראית - אפשר כנראה לנרמל כל דבר.
וזה מה שקורה: כל יום אנחנו מנרמלים עוד ועוד דברים. המהפכה המשטרית, חוק ההשתמטות. המחאות, החטופים, המתים.
העצב הופך לאט-לאט להשלמה. יותר ויותר מפסיקים לנבוח כשהשיירה של נתניהו עוברת.
