כשמשוטטים ב"מצד שני" – התערוכה החדשה של האמן צדוק בן-דוד במוזיאון המחודש של מגדל דוד בירושלים, ומגיעים ליצירת הווידאו-אנימציה הגדולה: "אותו מקום, זמנים אחרים", הלב מחסיר פעימה. היצירה מראה שדה ירוק, שבו גדלים פרחים צבעוניים ושהופך לאט-לאט לשחור. קשה שלא לחשוב על השדות המלבלבים של עוטף עזה, שנשרפו בשבת השחורה. "כל מי שנכנס לחלל הזה, חוטף את המכה וחושב שהיצירה נעשתה במיוחד לזיכרון של מה שקרה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה", מספר בן-דוד. "אבל העבודה הזאת נעשה בעצם לפני שנתיים. 'אותו מקום, זמנים אחרים' לא נוצרה אמנם בעקבות המלחמה הנוכחית, אך היא בעצם הסיפור שלנו – אותו מקום וכל פעם יש מלחמות אחרות. היא בהחלט הייתה יכולה להיעשות אחרי 7 באוקטובר – ומראה איך מקום פסטורלי עם שדות ירוקים נחרב והופך לשחור משחור. אנשים כותבים לי ומספרים מה הם מרגישים בגללה".
החברים מהגרעין
כשמתוודעים לאחד הפרקים בביוגרפיה של בן-דוד, מהאמנים הישראלים המוערכים והמצליחים בעולם, "אותו מקום, זמנים אחרים" נטענת במשמעות נוספת וחשובה. בשנות ה-60 הגיע בן-דוד בן ה-16 לקיבוץ ארז בעוטף, במסגרת חברותו בגרעין נח"ל. "בהמשך הייתי בקיבוץ במחנות עבודה ואחר כך בשל"ת. לא נשארתי בקיבוץ והפכתי לחבר, כי רציתי ללמוד אמנות, ובארז אמרו לי: 'חכה בתור' ולא יכולתי לחכות. יחד עם זאת, החבר'ה של הגרעין הם האנשים הכי קרובים אליי עד היום. חלקם נשארו בקיבוץ ואני מרבה לבקר אותם. יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת. ב-7 באוקטובר הייתי ביפן, לכבוד הקמת מיצב שלי וצילמתי תזמורות של ילדים שחגגו פסטיבל מוזיקה, ואז בום, פתאום אני מתחיל לקבל הודעות על מה שקורה בעוטף. ביטלתי ארוחה שקבעתי עם חברים והסתגרתי במלון. הייתי כל הזמן בקשר עם החבר'ה מארז. המחבלים לא הצליחו להיכנס לקיבוץ, לאחר שכיתת הכוננות מנעה זאת מהם. דאגנו לאחת החברות מהגרעין שהתחתנה עם מישהו מכפר עזה ועברה לשם. כמובן יצרנו קשר איתה ועם בעלה, בעודם מסתגרים בממ"ד והמחבלים מתרוצצים מסביב. זה היה נורא מה שאנשים עברו. היינו עם החברים מכפר עזה על הקו, עד שהם חולצו. עשרה ימים אחרי הגעתי לארץ והתנדבתי לגיוס כספים לטובת אנשי העוטף. החברים שלי מהגרעין הגיעו לפתיחה במגדל דוד ומאוד התרגשו".
ואני ראיתי ברוש
העבודה של שדה הפרחים מדגימה את הנושא העיקרי, שבו בן-דוד עוסק בשנים האחרונות: מעגל החיים של האדם. "אני עושה שימוש בעצים, בפרחים ובפרפרים, כמטאפורות להתנהגויות אנושיות ולמסלול חיים. אנחנו בני האדם, חלק מהטבע, למרות ששכחנו זאת. אני מראה איך החיים נעים מצמיחה לקמילה והרס".
התערוכה שאצרה אילת ליבר, אוצרת ראשית ומנכ"לית המוזיאון, מתחילה בשבעה ברושים גדולים, שעשויים מברזל קורטן עמיד, שכמעט לא מחליד או מתפורר. הברושים מוצבים בטיילת, על גג בניין חדש שבו נמצא בית הקפה של המוזיאון. "החלטתי לעשות ברושים, בגלל שרציתי דימוי חזק אחד, שאתה יכול ללכת לאורכו ולהבחין בפרטים שונים", מעיד בן-דוד. "זוהי עבודה שיצרתי עבור מגדל דוד, אבל הברושים הם דימוי, שאני עוסק בו הרבה שנים. חלקם מורכבים מדמויות אנושיות".
מה מושך אותך בברושים?
"הם מסמלים בשבילי את מחזוריות החיים וחילופי העונות. הברוש הוא עץ שנמצא באגן הים התיכון והוא אחד הסמלים של הצמחייה המקומית. עץ שהוא ירוק עד, כל השנה, ויש לו צורה מאוד פשוטה. הוא גם חזק ועמיד בסערות ובפגעי מזג האוויר. קראתי לסדרת הברושים: 'בקצה השדה' – בגלל שנוהגים לנטוע את הברוש בקצוות של שדות והוא גם מקיף בתי קברות. אחרי שהצבתי את הברושים במגדל דוד, הלכתי לחניון ממילא, ועצרתי כדי לצלם אותם מרחוק, ומה הפריע לי בצילום? כמה עצי ברוש אמיתיים, שבחיים לא ידעתי שהם שם, למרות שחלפתי על פניהם מדי יום. אז הברושים שלי משתלבים יפה מאוד בנוף. אנשי המוזיאון רוצים שהם יישארו לתמיד וזה תלוי באישורים של העירייה".
ארץ הצבר
ברושים כיכבו גם בנופי ילדותו של בן-דוד בנס-ציונה, "שהייתה עדיין מושבה. גרנו מאה מטר מפרדס גדול ומאתיים מטר מהשדות של קיבוץ נצר סרני, שבהם בילינו בסופי שבוע. כך שטבע ושדות הם חלק מהילדות שלי".
גם פסל הצבר, הכלול במיצג הקבע של הצמחים הצבעוניים שיצר עבור מגדל דוד, מתכתב עם ילדותו. "בחרתי בצבר בגלל שהוא מאוד ישראלי. קראתי לעבודה הזאת: 'ימים מאושרים', לזכר הימים המאושרים של ילדותי. גדר של שיחי צבר הפרידה בין השכונה שלנו לבין נצר סרני. בחופש הגדול קמנו בארבע בבוקר כדי לקטוף את הסברסים".
בן-דוד ציין השנה 75 שנה להולדתו ("לא אכפת לי מימי הולדת"). הוא נולד בתימן, ועלה לארץ בגיל חמישה חודשים. אביו משה ניהל את מחלקת הצורפות של חברת האופנה המיתולוגית "משכית" ועודד את בנו ליצור. "עד גיל 22 לא עניינו אותי תכשיטים, אבל כשלמדתי בבצלאל ביקשתי מאבא שילמד אותי להלחים, כדי שאוכל לממן את שכר הלימוד. ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי עושה עבודות למשכית. בעבודות האמנות שלי ירשתי מאבא את תשומת הלב לפרטים".
לאחרונה, האב משה ("הוא בן 97 ועדיין עובד שעתיים ביום") ובנו צדוק הציגו במוזיאון בית ראובן בתל-אביב תערוכה משותפת ראשונה – "זיכרון גנטי", שאצרה ד"ר יעל גילעת. "בעקבות ראיון וידאו עם אבא שמופיע בתערוכה גיליתי המון דברים שלא ידעתי, על הרצון המתמיד שלו לחפש משהו שונה. פתאום התחלתי לראות את העבודות שלו בצורה אחרת".
בן-דוד חי על קו ישראל-לונדון-פורטוגל. הוא מודע לחרם התרבותי על ישראל, אבל לדבריו היחס אליו לא השתנה מאז המלחמה. "יש לי תערוכות מתוכננות שלוש שנים קדימה. השבוע שבתי מסין, שם הצגתי בביאנלה במוזיאון חדש בבייג'ינג, את 'שדה שחור' שמורכב מ-26 אלף פרחי נירוסטה מיניאטוריים".
סיור מיוחד בתערוכה ושיח גלריה עם צדוק בן דוד יתקיימו ב-13 וב-20 בדצמבר. פרטים נוספים באתר
https://www.tod.org.il/
