יש שתי דרכים לראות את "מגלופוליס", האפוס שעליו עמל פרנסיס פורד קופולה במשך עשור. הראשונה, והמקובלת על רבים: מדובר בקשקוש. בגיל 85, הרבה אחרי שיאיו, האיש שלימד את העולם את רזי התסריטאות ב"הסנדק" איבד את יכולתו לספר סיפור קוהרנטי. דיווחים מהסט העידו שהוא הגיע בלי תוכנית, לעיתים בהיי, ועשה מה שבא לו. מותר לו: את האפוס ב-120 מיליון דולר מימן מכיסו, בלי תמיכת אף אולפן אבל גם בלי מפיק או עורך שיגיד, "כלום לא מתחבר כאן".
ואכן, במונחי סרט רגיל, "מגלופוליס" לא ברור. שעתיים ורבע שמתרחשות במעין גרסה אלטרנטיבית של ניו-יורק, עיר שתקועה חצי בעבר וחצי בעתיד עם שילוב בין ארט דקו, תרבות ריאליטי ורומא העתיקה. גיבורו הוא סיזר קטלינה (אדם דרייבר), אדריכל נביא, שמסוגל לעצור את הזמן ושואף להרוס חלקים מהעיר ולבנות אותם מחדש כעיר אוטופית שמכוונת לעתיד, ולעזאזל ההווה. מול איש החזון עומד ראש העירייה (ג'יאנקרלו אספוזיטו), איש המעשה. יש גם שלל מאהבות, דודנים ואינטריגות. מדברים שם על תיאוריות של אמנות, ולפתע משום מקום דרייבר מצטט את המונולוג "להיות או לא להיות" כמעט בשלמותו. טוב, מה אתם רוצים, הבמאי סנילי, או מסומם, או שניהם.
ויש דרך שנייה לראות את הסרט, פחות בנאלית ויותר מהנה: מדובר בפרויקט אישי של יוצר שכמו גיבורו ראה הכל, עשה הכל, ולא חייב כלום לאף אחד, אז הוא החליט שכמו גיבור הסרט הוא מוותר על ההווה, אהבת הקהל והטעם הטוב, וחושב על עתיד האנושות ועתיד הקולנוע האפשרי. זהו קולנוע אוטופי, והאוטופיה בו בלתי מושגת. הוא לא ברור, והוא יותר יצירת אמנות מודרנית מסרט. ברגע יפהפה שבו הדמויות מתהלכות בין גורדי שחקים שטרם סיימו להיבנות, דרייבר אומר שארכיטקטורה היא מוזיקה קפואה בזמן. באופן דומה, הסרט הוא מעין ניסוי שמנסה להקפיא איזשהו חזון – והתוצאה היא יצירת אמנות מטורללת, מטורפת, מרהיבה לפרקים, שמשתנה בכל רגע מול עינינו. זה סרט מגלומני שרוב הצופים לא יבואו אליו, בצדק, אבל לכל מי שרוצה לראות במאי שיוצא מדעתו באופן הכי מחושב ומכוון ועושה סרט שכמוהו לא נראה, זו צפיית חובה.
