תעלומות מלון נוף לחוף // אמיר חרש } איורים: הילה נועם } עם עובד } 160 עמ'
תקופות של קושי ושל אי-וודאות נוטות לחדד את העובדה שספרות ילדים היא יצור דו-ראשי — מדיום אמנותי/ כלי חינוכי. כך, בשנת 2020, בשיא ימי הקורונה, ראו בישראל 25 ספרי ילדים בנושא, מספר זהה רק למספר ספרי ההלכה בנושא שיצאו באותה שנה; הקבלה בלתי מקרית של שני ז'אנרים שניסו להדריך את קהלם כיצד לחיות בצל המגפה. גם בימי המלחמה הנוכחית יצאו כותרים רבים שמטרתם לסייע לילדים בהתמודדות עם "המצב", וששמים דגש פחוּת על קריטריונים ספרותיים ואסתטיים. אולי משום שאמנות דורשת שהות, כזו שאיננה בנמצא כשצריך לתווך ולטפל כאן ועכשיו. רק כעת, כשנה אחרי 7 באוקטובר, אפשר לזהות ניצני ספרים מסוג אחר, כאלה שמשתמשים במציאות לשירות הספרות ולא להפך.
'תעלומות מלון נוף לחוף' מאת אמיר חרש הוא ניצן שכזה. גיבורו, נדב, הוא ילד ששם לב לפרטים רבים שאחרים מפספסים, וכאלה יש בשפע במלון שהוא ומשפחתו שוהים בו כבר זמן רב מדי. נדב מחליט לנצל את כישוריו ולפתוח סוכנות בילוש כדי להעביר את הזמן, אבל במהרה הוא וחבריו מגלים שדברים משונים באמת קורים במלון שלהם.
חרש, שספר הביכורים המצוין שלו לילדים 'אימה בראשון מערב' יצא לפני שנה, משתמש גם הפעם בחומרים מספרות האימה: הוא לוקח את הסביבה האנומלית מעצם קיומה של מלון מפונים, מעין לימבו אינסופי של תלישות, אי-ודאות, כאבים וזיכרונות, ומערבב לתוכה ערפדים, שדים, טקסים אפלים וחללים מחניקים, מה שמאפשר לקורא להעביר את פחדיו הממשיים דרך מעבד הדמיון, ולחרש לעסוק באופן פרוזאי כמעט באובדנים שחוו דמויותיו. הוא מספר בצורה פשוטה וישירה למדי על סבתא ששכלה נכד, ילדה שאביה מת, על היעדר בית ותחושת שייכות. גם התגובות והפרשנות של הדמויות למצבים שונים מאותתות טראומה, שהמסגור בכללי ז'אנר האימה מאפשר להתקרב אליה, להתבונן ולגעת. "התחבאתי עוד יותר עמוק בתוך הארון, וכיווצתי את עצמי לכדור. ניסיתי לא לנשום בשביל שהוא לא ישמע אותי, וחיכיתי בכל הכוח שהוא ילך משם", מספרת אחת הילדות לא על מחבל שחדר לביתה, אלא על דמות מסתורית בחדרה במלון. גם הפחד של נדב ממעליות נעוץ לא בהסתתרות של שעות בתוך ממ"ד סגור, אלא בסרט מפחיד שראה פעם, ובו רוח רפאים של ילדה המופיעה במעלית; הרחקה שיוצרת סיפור טוב ובו-בזמן מאפשרת לרוחותיהם של ילדים אמיתיים שאינם עוד, לשוטט בו בחופשיות.
אבל ז'אנר האימה הוא גיבור המשנה של הספר, כינור שני לסוגת הילד-הבלש שממסגרת אותו ומהווה בחירה מושלמת לעיבוד ספרותי של התקופה: צמיחת העיר והאנונימיות של הפרט בתוך כאוס של אלמוניות, סיאוב ואלימות, הולידו במאה ה-19 את ז'אנר הבלש למבוגרים, שנתן מענה למצוקות הללו בעזרת גיבורים רציונליים שעוסקים בהשבת הסדר והביטחון על כנם. ז'אנר הילד-הבלש שומר גם הוא על מרבית המאפיינים הללו, אך בנוסף מעביר ביקורת החותרת תחת סוגת האם והמציאות כולה, מעצם השינוי ביחסי הכוחות התקינים הנגזר מכך שהמושיעים בו הם ילדים. לכן אין פלא שהילד-הבלש נולד בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, שהתאפיינו באי-יציבות פוליטית, חברתית וכלכלית, בספרים כמו 'אמיל והבלשים' של אריך קסטנר שנכתב ברפובליקת ויימאר וספרי ננסי דרו שראשיתם בימי השפל הכלכלי בארה"ב. גם בין דפי הספר של חרש, יציר חוסר היציבות בישראל בת זמננו, מתרוצצים ילדים שנאלצים לקחת אחריות על סביבתם, לפענח את המציאות בעולם שבגד. לעומתם, רוב המבוגרים בספר הם דמויות חשודות ומסוכנות, או לחלופין - שוליות ביותר: האבות לא נמצאים או מתים, האמהות נעדרות רגשית ועסוקות בענייניהן, והעובדה שמנהל המלון ממנה את נדב לחקור שרשרת מקרי חבלה וגניבה מאותתת על היעדר אמון בממסד ובכוחות הביטחון.
על אף הבחירות המבריקות הללו, הכתיבה של חרש פחות מהודקת ומנומקת הפעם לעומת ספרו הקודם לילדים. הפורמט של תעלומה שונה כמעט בכל פרק, שעבד אז היטב, נדמה הפעם כהתפזרות, בעיקר לאור העובדה שלא כל הסיפורים שווים ברמתם. נראה כי מוטב היה לגבש את הספר כולו סביב תעלומה מרכזית אחת, שכן גם אם ההתפזרות מהווה כלי אסתטי להדהוד מצבן הרגשי של הדמויות, במבחן הקריאה היא פוגמת בהתפתחותן ומרחיקה אותן מהקורא. ועם זאת, כניצן ראשון לספרות ילדים של ממש בראי התקופה וכספר ראשון בסדרה, 'תעלומות מלון נוף לחוף' טומן בחובו מקוריות ויצירתיות אמיתיות, ומסמן (שוב) את חרש כסופר ילדים מבטיח, שלרוב גם מקיים. •
חרש מספר בצורה פשוטה וישירה למדי על סבתא ששכלה נכד, ילדה שאביה מת, על היעדר בית ותחושת שייכות
